לא אני הוא האיש
מילים: אלכסנדר פן
לחן: צביקה פיק
לא אני הוא האיש לא אני
אל שובו משכבר מצפה את
את קורות נדודי הישנים
לך הבאתי במקום טבעת.
במבט אל תצודי יגון
הוא חלף אך לא מת עדיין
התקרבי וראית בחלון
על מצחי העייף אות קין.
אל תבכי תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את.
מה איכפת לך אני או הוא
או אחר יתנבא ביער
ובחצות תוך דממת הרהור
לך ירקום אגדת הסהר.
והשחר בשחוק עת יקרא
ויחרוק שן מבעד לדלת
אז יופיע אחר ושירה
לך ישיר משכימה ונבדלת.
אל תבכי תעבורנה שנים…
מכולם מנת חלקך תקחי
בו יגון בו הצחוק בו הכח
ובמותך לא ידעו למי
את הקדשת את ליבך המנוח.
…
הוא עומד שם, האיש שאהב אותך יותר מהחיים עצמם, שאמר לך את המילים המפורשות והביא לך טבעת, כמו שגבר טוב אמור לעשות. כמו עכשיו, גם אז הוא כרע על ברכיו לפנייך מול העולם, ונשבע לך אמונים.
כשנפרדנו בפעם האחרונה אמרת שלא תחכי עוד. אמרת שאת רוצה להתחיל את הדרך אל הסוף הטוב שלך. ואני אמרתי שלא היית צריכה לחכות. לי לא יהיה סוף טוב.
אמרת לי שאם רק הייתי יכול לומר לך, רק פעם אחת, שאני אוהב, היה לך קל יותר להמשיך הלאה, ואני, שכל התוך שלי התפוצץ מרצון לצעוק עלייך את המילים, ומרצון לברוח, אמרתי לך שיבוא יום ויגיע הגבר הזה שיגיד לך, ומה אכפת לך, אני או הוא?
ועכשיו הוא עומד שם, הגבר הזה, שעון על כתפו של גבר אחר שאהב אותך כמו אח גדול, שרצה לשמור עלייך מפני כל העולם, ולא הצליח לשמור עלייך מפניי, כשהחושך שלי, שחדר אלייך, הלך ואיכל את האור שלך אט אט, עד שלא נשאר ממנו דבר.
במשך שנים סבבתי בעולם, כמו קין, רוצח בפוטנציה של לבבות, מנסה להטביע את הכאב שלי, ובכל פעם חזרתי אלייך, רוצה את האור ומפחד למות, ואת חיכית לי, ולא איבדת תקווה שהפעם אשאר, אבל לא היה לי מה לתת לך מלבד הכאב שלי, וגם אותו נשאת באהבה, כמו צלב בדרך הייסורים של חיי.
בפעם האחרונה נשארתי לחבק אותך כל הלילה. אולי משהו בי הרגיש בשינוי. סיפרת שהכרת אותו, את הגבר הזה שהוא אור כשם שאני חושך, שהוא אהבה כשם שאני פחד, ומשהו בי חש אותו מתקרב אל סיפך, ולא ידעתי אם אני מתאבל או שמח, עלייך, עליי, על שנינו…
בימים שעברו אחר כך הסתכלתי עלייך מרחוק כשחייך התמלאו חיוכים, כשגבר אחד הביא לך טבעת, האחר כוח, השלישי תשוקה, הרביעי צחוק, ונדמה היה לי שאת מאושרת, ואות הקין שעל מצחי שרף, וידעתי שאסור לי לקלקל את האושר השביר הזה שמצאת לעצמך.
עכשיו הם עומדים שם כולם, כל הגברים שאהבו אותך, ומורידים אותך אל קברך.
ואני עדיין מסתכל עלייך מרחוק, ואוהב אותך.
…
אבא שלי, כפרעליו, כשהוא נדלק על משהו, הוא נדלק. אי אפשר באמת להאשים אותו. דור שלם היה דלוק על צביקה פיק, הגבר הזה שלא היה יפה, לא ידע לזוז, אבל הגאונות שלו ניכרה בכל שיר שלו.
אז מגיל צעיר מאד אחיותיי ואני ידענו לשיר את כל השירים, שהתנגנו בבית שלנו בכל שעות היום.
זה מוזר קצת, אבל מכל השירים האופטימיים והקלילים, מכל האוהבים בקיץ והמרי לו, אני התחברתי מאז ומעולם לשיר הכואב והמר הזה של אלכסנדר פן.
אם תזכרו שאני זו שנישאה בשמלה לבנה מנופחת לאהוב נעוריה מהתיכון, בלי יותר מדי דרמה, תבינו כמה זה מוזר שהלב שלי פעם בקצב של השיר הזה, שמצאתי דווקא בו את עצמי. אולי כבר ידעתי שיש אהבות שלעולם לא יוכלו להיות, ושגירסת הוליווד המתקתקה לעיתים נדירות מתרחשת בחיים, וגם אם כן, היא מחביאה מאחוריה אפלה כזו או אחרת.
לאחרונה עושה רושם שהולך וחולף הדור (שיבוש הביטוי בכוונה), ש״והשחר בשחוק עת יקרא״ הוחלף ב״אופס! הבאתי לו מספר אחר״, שסיפורי האהבה הגדולים הוחלפו בהחלקות ימינה שמאלה בטינדר, ושימי המאסטרו-אים הגדולים עברו מן העולם.
זה כמובן לא לגמרי נכון.
יש אנשים סופר מוכשרים שם בחוץ, ולא משנה מה גילם, שכותבים, שמלחינים, שמדברים אהבה.
אבל אין ספק שעידן האגדות הגדולות נגמר.
אז לכבוד צביקה פיק, האיש והאגדה, כתבתי אגדה קטנה משל עצמי, מרירה, כואבת ומלאה משמעויות, בדיוק כמו המוות שלו.
יהי זכרו ברוך.
…
Photo by Andrew Neel on Unsplash
