אני מתבוננת בזה לא פחות מעשרות שנים, אוספת נתונים באופן לא מסודר ומגבשת דעות.
ועכשיו, אני חושבת שהגיע הזמן לסכם כל מה שאני יודעת עד כה, וגם מה שלא, ולשמוע גם מה דעתכם.
הדעה הראשונה שגיבשתי היא שאם יש תחום שעשו בו מהכל סלט ירקות, הוסיפו פירות, עמבה, חול מהים ודשא מהגינה… זה התחום הזה.
הדעה השניה, שהיא די סבירה, אם כי אני מודה שהיא רק התרשמות, ולא באמת שמתי מספרים על גרף, היא שההתפלגות היא על פעמון גאוס, כשבקצוות יש מונוגמיים או מונואמוריים מוחלטים ואנשים שהם חופשיים באופן מוחלט, ואילו רובנו מתפזרים איכשהו על האמצע. הדיאגרמות יהיו בסוף.
יש עוד שאלות שאני רוצה לחקור, וכאן אתם נכנסים לתמונה. בסוף הפוסט יהיה קישור לסקר ממש קצר, שאני אשמח אם תענו עליו, ולא משנה באיזה צד של הפעמון אתם או באיזה מיקום. מונוגמיים, אמונוגמיים, פוליאמוריים… הכל עוזר!
רק שימו לב בבקשה להגדרות שעל פיהן תענו על הסקר. זה חשוב.
הגדרות
אז בואו נתחיל, כמו שאני אוהבת, בהגדרות.
ההגדרות שתכף יבואו יתאימו רק בחלקן להגדרות שאתם מכירים.
אלו ההגדרות שאני מעדיפה.
Back to basics
אני מוצאת שהן עושות סדר, ומונעות את הצורך להידרש למאתיים הגדרות משנה.
אמוריה = אהבה – כל מה שנגמר בסיומת ״אמוריה״ שייך לתחום הרגש, לתחום האנרגיה, ולא לתחום הביצועי.
גמיה = נישואים, או במאה שלנו, כל מערכת יחסים מחייבת – כל מה שנגמר בסיומת ״גמיה״ שייך לתחום הניהולי, הביצועי, ולא מדבר על עולם הרגש בכלל.
כמו שבשביל לחמם צריך גם חשמל (אנרגיה) וגם תנור עם סליל להט (מנוע), כך בשביל מערכת יחסים רומנטית צריך גם רגש (אנרגיה) וגם ביצוע (מנוע).
זאת אבחנה שחשובה מאוד לכל ההתעסקות במערכות יחסים, והיא פותרת המון תסבוכות.
גם בנושא הזה, אי אפשר (לדעתי. קחו את המילה הזו, ״לדעתי״, ותשכפלו אותה לכל אורך הפוסט הזה) לשים אחד מול השני מונחים משתי הקבוצות, יותר משאפשר להשוות חתולים לדו במול.
ולכן:
פוליאמוריה = ריבוי אהבות.
והנה הטוויסט שלי: מדובר ביכולת לאהוב יותר מאדם אחד.
יכולת = פוטנציאל.
זה לא אומר שאותו אדם אוהב יותר מאדם אחד בכל זמן נתון, או אפילו אדם אחד.
זה לא אומר שהוא חייב לאהוב יותר מאחד.
זה רק אומר שהוא מסוגל.
האם זה אומר שהוא יכול או בוחר לנהל מערכת יחסים רומנטית עם יותר מאדם אחד? ממש לא בהכרח!
זה הצד האנרגטי, הנפשי, לא התפעולי. על זה יש ״להלביש״ את הצד התפעולי.
מול הפוליאמוריה עומדת ״מונואמוריה״ – היכולת לאהוב רומנטית רק אדם אחד בכל פעם (ולא מונוגמיה).
אם התחלנו במונחים מתחום החשמל, אז נמשיך עם זה רגע – הפוליאמורים מחברים במקביל, ואילו המונואמורים, בטור (אני מתנצלת בפני כל מי שלא הטריח את עצמו עם בגרות בחשמל).
פוליגמיה = בחירה בריבוי מערכות יחסים רומנטיות.
האם יש צורך באהבת אמת לשם כך? לא בהכרח! מערכות יחסים רבות מצויינות מושתתות על חברות וכבוד הדדי, או רק על משיכה מינית, שלא לדבר על המערכות הלא מוצלחות, שיכולות להתבסס על בחירה שכלתנית, התפשרות וכו׳.
מקובל היום יותר לומר ״אמונוגמיה״, וזה בסדר גמור.
מול הפוליגמיה/אמונוגמיה עומדת ״מונוגמיה״ – הבחירה לנהל מערכת יחסים רומנטית אחת.
כלומר – אדם יכול להיות פוליאמורי ומונוגמי, או פוליגמי ומונואמורי.
דוגמה: אדם שהוא מונואמורי, וכל חייו אהב באמת אישה אחת, אבל הוא חופשי בדעותיו, משוחרר מעכבות, ונמצא במערכות יחסים מיניות שונות כדי לגוון ולחוות, או אפילו מערכת יחסים נוספת שמבוססת על חברות ומשיכה בלבד, בלי איקס. הוא לא חי בפוליאמוריה, אלא בפוליגמיה.
וההיפך – אדם שהוא פוליאמורי, מסוגל להתאהב ביותר מאדם אחד, אבל בהחלטה מושכלת לא פותח במערכות יחסים עם אנשים נוספים, ונשאר נאמן רומנטית ומינית. פוליאמורי במונוגמיה.
פוליאמוריה
- האם אנחנו נולדים פוליאמוריים או מונואמוריים?
- האם סביבת הגידול שלנו משפיעה?
- האם אנחנו גדלים ומתפתחים לכך?
- האם זהו שלב התפתחותי מתקדם יותר?
- האם זה משהו שניתן ללמוד ולפתח בעצמנו?
אלו שאלות שמעניין אותי לבדוק, ומעניין אותי לדעת מה אתם חושבים, ואיפה אתם ממקמים את עצמכם.
בקצה האחד, יש גרסה הגורסת שכולנו פוליאמוריים, כי, למשל, אין לנו שום בעיה לאהוב יותר מילד אחד. יש המון נשים, כמוני למשל, שבהריון עם הילד השני הרגישו שהן בוגדות בראשון, או שאין סיכוי שיאהבו את התינוק החדש כמו שהן אוהבות את הילד הראשון. כולן מגלות שאהבה לא מתחלקת, היא מכפילה את עצמה.
תגידו אולי שזה שונה, כי לא מדובר על מערכת יחסים מינית.
ואכן, בשניה שמכניסים מיניות הכל נהיה מסובך יותר. אולי גם אבולוציונית, אבל בטוח תרבותית, אנחנו גדלים עם התניות חזקות מאוד, סמויות מאוד, של מה נכון ומה לא.
כאן נשתדל לשים זרקור על ההתניות הללו, ולהטיל בהן ספק, גם אם אנחנו מרגישים בעצמות שכך צריך להיות.
אז נכון שאהבה לילדים היא קצת פחות מסובכת, אבל גם כאן יש תרומה נכבדה לתרבות, שאומרת לנו שכדאי, ואף צריך, יותר מילד אחד, אבל אף אחד לא אומר את זה לגבי בני זוג. ההיפך הוא הנכון.
אנחנו איכשהו מצופים לבחור בגיל מאוד צעיר בן או בת זוג, להישאר מאוהבים בהם, ורק בהם, ולא לרצות שום דבר אחר עד יום מותנו.
בתור אחת שמאמינה בזה שאפשר להישאר מאוהבים לנצח, אפילו לי זה נראה מופרך לצפות את זה מכולם, בכל מצב.
בקצה השני עומדת הגישה שאף אחד מאיתנו לא פוליאמורי, ושאם התאהבת בעוד מישהו, כנראה שאתה לא אוהב את הראשון, כי אם היית אוהב אותו, לא היית מתאהב באחר, או שאתה לא באמת אוהב אף אחד מהם. הפוליאמוריה נתפסת כתירוץ עלוב לחוסר שליטה עצמית וחמדנות.
אגיד לכם מה אני חושבת, אחרי שראיינתי מאות אנשים, ומה אני עוד לא יודעת:
אני חושבת שיש אנשים שהם מונואמוריים, ויש שהם פוליאמוריים.
זה באופי.
לכל אחד מהסוגים קשה להבין את השני, וקצת קשה להאמין לו.
האם נולדים ככה? האם מתפתחים לזה? האם כולם יכולים להתפתח לזה, בהינתן התנאים הנכונים? לא יודעת.
הנה הקישור לשאלון שיעזור לקבל קצת תשובות על זה, ואני אשמח מאוד אם תמלאו אותו, ולא משנה אם אתם מונו/פוליאמוריים ואם אתם מונו/פוליגמיים.
לסקר הקצר לחצו כאן
מה לגבי מונוגמיה?
זה שמישהו פוליאמורי או לא, עוד לא אומר כלום על אורח החיים שלו, זוכרים??
פה אנחנו עוברים לסעיף ״גמיה״.
אני טוענת שמונוגמיה היא רעיון נפלא… למונוגמיים. ואילו אמונוגמיה היא רעיון נפלא… לאמונוגמיים.
שתיהן דרכי ניהול נהדרות, ואת שתיהן אנשים עושים מהסיבות הלא נכונות, ובצורה הלא נכונה, ולכן, בשתיהן, זה לעיתים כל כך קרובות מתפוצץ.
נתחיל שוב בהגדרות.
להיות מונוגמי, כמו להיות צמחוני או דתי, זו בחירה אישית.
אף אחד לא נולד ככה. זו לא נטייה טבעית.
זה שאתה מונוגמי לא אומר שאתה יכול להגיד למישהו אחר מה לבחור, או שאתה רוצה להגיד לו.
אם אתה אומר ״אני צמחוני״, זה לא אומר ״אני, אשתי והילדים שלנו, כולם צמחונים״. אולי זה נכון, אבל אולי רק אתה. זה ברור?
רק מה, זכותו של מונוגמי, או של אמונוגמי, לרצות לחיות עם מישהו שדומה לו, בדיוק כמו צמחונות או שמירת מצוות.
יש זוגות מעורבים, אבל זה יותר מסובך.
כשמדובר בנאמנות מינית, שוב, זה עוד יותר סבוך אפילו משמירת מצוות. לחלק מהצמחונים לא יהיה אכפת שבן הזוג יאכל בשר, כל עוד זה לא נכנס הביתה, וכנ״ל לגבי שמירת מצוות – הבית כשר ושומר שבת, אבל בן הזוג החילוני יכול לאכול בחוץ מה שבא לו, ולא לשמור שבת. לעומת זאת, עוד טרם פגשתי מונוגמי שלא אכפת לו מה בן הזוג עושה בחוץ, והוא מפרגן בשמחה, כל עוד נשמרים גבולות מוסכמים. יש כאלה, אבל בודדים. עם זאת, הרבה אנשים מוכנים להעלים עין מכל מה שעושה בן הזוג בחו״ל, הסכמה שבשתיקה כזו. אני רק לא אוהבת הסכמות שבשתיקה, כי לעיתים קרובות מתברר שצד אחד שתק, אבל לא הסכים אפילו לרגע.
אז איפה הטעות?
שאנשים אומרים ״אני מונוגמי, אז אני לא רוצה שהיא תהיה עם מישהו אחר״.
וזה לא קשור למונוגמיה, זה קשור לפחד, רוב הזמן.
זה נחמד שאפשר לעטוף פחד באיזו מדיניות, ועוד לצאת צודק.
תולי, התולעת של הפחד, מנצחת פה על הסימפוניה, ויודעת להיות מאוד מתוחכמת, לעטוף את חרדת הנטישה בלוגיקה עקומה של תולעים. איך מתמודדים איתה? חפשו את הפוסטים על תולי.
בפוסט הבא, נסתכל בלבן של העין לכמה מהקלישאות על אמונוגמיה ופוליאמוריה.
ואם עוד לא נבנסתם לסקר… לחצו פה. דקות ספורות מזמנכם
הנה פעמוני הגאוס של גמיה ואמוריה:
