הוא לא זכר אפילו למה הוא הסיר את הפנים שלו.
זה בטח היה כשהוא היה ילד קטן. אולי אמא שלו שאלה אותו למה הוא לא כמו אחיו התאום או משהו כזה. בתור תאומים זהים, אפילו אותה הפתיע כמה הם היו שונים. אחיו אהב כדורגל, מתמטיקה ובנות, ואילו הוא אהב לקרוא ולרכוב על האופניים שלו לחוף הים לראות שקיעה ולהיות עצוב.
אז הוא הלך לחדר שלו, וחשב על כמה נהדר זה היה אם הוא היה יכול להיות כזה, מקובל ואהוב, והפנים שלו התחילו לגרד, וכשהוא גירד קצת הן התקלפו, ומתחת לא היה כלום, אבל כשהוא הסתכל במראה, נדהם, הוא גילה שלאט לאט צומחות לו פנים אחרות, אפילו דומות יותר לאחיו, ופתאום המספרים במתמטיקה הסתדרו לו בראש הרבה יותר טוב. הוא תקע את הפנים שלו בעומק של מגירת הגרביים והחליט לנסות את הפנים החדשות קצת. כשהוא יצא מהחדר אמא שלו באה לחבק אותו, צבטה בלחי החדשה שלו וקראה לו “חמוד שלי”.
שנים חלפו מאז. אחיו התאום כבר היה נשוי לבלונדינית מתוקה והיתה לו קריירה מבטיחה בהייטק. ככה זה כשיש לך פנים משלך. רק הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. קשה להחליט כשאתה כל הזמן מחליף פנים. החיים של אחרים תמיד נראו לו יפים יותר, מעניינים יותר, צבעוניים יותר, והוא חשב שאם רק ימצא את הפנים הנכונות, גם לו יוכלו להיות חיים כאלה.
הדבר היחיד שהיה קבוע בחיים שלו זה שהוא אסף שבורות. משהו בעצב שלהן, בשריטות, היה יפה כל כך בעיניו. זה דיבר לפנים האמיתיות שלו. אבל ברגע שהוא התאהב בהן הוא החליף את הפנים שלו לפנים שהן שמחו לראות, הפנים המושלמות שלהן, וכל העצב שלהן הלך, והן היו קוראות לו “חמוד שלי” וכותבות לו מכתבים קטנים ומצחיקים עם שירים בחרוזים. אחרי כמה זמן הפנים היו מתחילות לגרד לו, והיו רואים את הקילוף בצדדים, וביום שהן נשרו הוא היה עוזב בלי להביט לאחור, שהן לא יראו את החור בפרצוף שלו.
קודם היתה הטבעונית, והוא ריחם אפילו על החסה שאכלו לארוחת בוקר. הפנים שלו היו רכות, כמו הבגדים שהם לבשו, והעיניים שלו היו עגולות וגדולות, כמו של עגל. אחרי חצי שנה היא תפסה אותו מסתכל על סטייק בעיניים מדממות. חודש אחרי זה הוא הוריד מנה שווארמה, ואפילו את זה היא היתה מוכנה לקבל, והוא לא הבין איך היא לא רואה את הקילוף. כשהיא הורידה מנה שווארמה בעצמה ואמרה שכדאי שיתחתנו הוא עזב.
אחריה היתה הדכאונית. השיער שלה היה שחור כמו האיפור שלה, והאודם אדום אדום. כל הפנים שלה היו מחוררות בעגילים ונזמים. תוך שבוע היו לו שלושה פירסינגים ופוני שחור שנפל על העיניים. את המגפיים השחורים היא קנתה לו, אבל הפתק שכתבה לו לא היה מדוכא, הוא היה חמוד ומצחיק ומאוהב. הפנים התחילו לגרד לו. הוא הלך איתה להופעות של רוק כבד ולהקות פרינג’ וידע את כל המילים בעל פה, והם עישנו עם החבר’ה שלה ושתו ודיברו על כמה העולם חרא, אבל היא אמרה את זה בחיוך והסתכלה עליו. כשהורידה יום אחד את רוב העגילים שלה וקנתה טישרט ורודה עם לב הוא חתך. חצי פרצוף שלו כבר היה מקולף, והוא קצת התגעגע לפנים האמיתיות שלו, שהרגישו הכי נוח.
ואז, יום אחד, היא הגיעה.
החיים שלה היו כל כך צבעוניים שהוא לא קיווה אפילו שיוכלו להיות לו כאלה. האהבה שלה היתה אדומה כמו דם והעצב שלה היה כחול כמו ים, והחיוך שלה היה מנצנץ. היא כל הזמן לבשה את הפנים האמיתיות שלה, וכשהוא אמר לה יום אחד שאנשים יתחילו לדבר עליה מאחורי הגב, היא נשכה את שפתה התחתונה וחייכה, בהבעת מרד כזאת, ואז הרימה אצבע משולשת, והוא צחק.
כל כך לא היה לו סיכוי שהוא לא טרח אפילו להסתיר ממנה את הפנים האמיתיות שלו, וכשהיא שלחה יד לגעת בלחיו הוא הבין שהיא אוהבת אותו, בדיוק ככה, עם הפנים שלו והעצב והשקיעות והכל.
אז הוא ברח.
והיא כתבה לו מכתבים, והם לא היו מצחיקים, והשירים שבהם לא היו בחרוזים, והיא לא קראה לו “חמוד שלי”, היא קראה לו “אהוב”, וזה פרם את התפרים שלו מבפנים ושום פנים לא החזיקו מעמד וכל הזמן גירד לו.
בשביל לעשות משהו נגד הגירוד הזה, ונגדה, הוא מצא מישהי חמודה עם חמולה ענקית של אחים ובני דודים וקרובי משפחה רחוקים, שכולם קיוו כבר שתסתדר בחיים. עכשיו היו המון אנשים שרצו שהפנים שלו יהיו בדיוק אלו שלבש, וזה היה דבק טוב. הוא הלך לאירועים משפחתיים וכולם חיבקו אותו ולחשו לה באוזן “בקרוב אצלך”, ואם היה איזה קול בתוכו שלחש לו שהוא בכלל אוהב להיות לבד מול השקיעה, מיד היתה באה איזו דודה וצובטת בלחי המושלמת שלו ומנשקת אותו בקולי קולות וקולולו, והקול היה נעלם, לפחות עד הלילה.
בלילה, כשהיא ישנה, הוא היה מסיר את הפנים, ובחור השחור שהיה שם, בראש שלו, השדים שלו היו יוצאים לשחק. זה הזמן שהוא היה הכי עצוב, והכי הוא. בזמן הזה הוא בדרך כלל התגעגע אליה, אל ההיא שאהבה אותו ככה.
הוא קם ויצא מהחדר, וישב בסלון והסתכל על התמונות שלה. לרגע הוא חשב שאולי גם היא החליפה פנים. משהו היה שונה בה. אבל אלו היו הפנים האמיתתיות שלה, כמו תמיד. שמחות, עצובות, מפתות, אבל תמיד שלה. הוא הגדיל את התמונה מאד והסתכל על העיניים שלה, ואז הוא ראה את זה. מישהו אחר השתקף בתוכן, מישהו שלא היה הוא.
הוא חשב על הבחור ההוא, שברור שהוא זכה בה, כי היו לו פנים אמיתיות משלו, כאלו שלא התקלפו אלא החזיקו את החיוך במקום.
הוא קם וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כמו תמיד, הוא קם מוקדם להדביק את הפנים שלו לפני שהחמודה תתעורר, ואחרי הקפה של הבוקר כרע על ברך והציע לה נישואין. היא נישקה אותו בהתרגשות, ואז צבטה בלחי שלו ואמרה לו: “חמוד שלי!”
השדים שלו צחקו והרימו אצבע משולשת.
