תולי
זוכרים את תולי, התולעת של הפחד, נכון?
תולי היא יצור עם תא מוח אחד, שמכוון להישרדות. מבחינתה הכל אחת או אפס, חיים או מוות.
היא נולדת איתנו ומתה איתנו, וכל מה שנשאר לנו זה להיות מודעים אליה.
למי שעוד לא יודע, הנה הפוסטים על התולעת ומה היא רוצה:
אז תגידו יפה מזלטוב, לתולי נולדה אחות קטנה.
לא בת, כי מה שבוקע מהביצים שתולי מטילה בחרכי המוח, כידוע, הם “ובניו” הקטנים, השחורים, חסרי העיניים והלוחשים.
שרקי
אחותה הקטנה של תולי היא תולעת אחרת קצת. היא חכמה ומהירה, ויש לה שיניים חדות.
שרקי היא התולעת של הביקורתיות וההאשמה העצמית.
למה החלטתי שקוראים לה שרקי, זה סיפור ארוך, לא רלוונטי ודי אידיוטי, אבל זה עוזר לנו לדימוי.
כמו תולי, לכולנו יש את הקול הזה, שמבקר אותנו ומאשים אותנו.
קראתי לו בעבר וולדמורט, קול המרמרה הטהורה.
לפעמים אנחנו מפנימים אותו מההורים, מהסביבה או מבני הזוג, ולפעמים הוא ממש שלנו.
שלא כמו תולי, הקול הזה הגיוני וחכם, רק להרע.
שרקי מספרת לנו שאם נבקר את עצמנו, זה ידחוף אותנו להשתפר.
היא מספרת לנו שאם נפקפק בעצמו לאחור, על משהו שכבר היה ונגמר, או נדבר לעצמנו לא יפה על זה, זה לטובתנו.
וזה נשמע סיפור הגיוני.
רק שזה לא.
אולי אני טועה, אבל עוד לא מצאתי אף אדם שאמר לעצמו: “גועל נפש! כמה אכלתי היום! ככה אני רוצה לשמור על הגוף שלי? כמו בהמה! טחנתי, ולא עשיתי שום ספורט!”
ומאותו רגע מתחיל להקפיד על התזונה ולעשות ספורט.
יותר סביר שזה ימשיך ככה: “אבל היום כבר אכלתי, ומחר אני ארעיב את עצמי, אז היום הזה כבר אבוד, אז בוא נתקע עוד קצת רעל, לפני מחר.”
אז אין לנו שום תועלת של דרבון עצמי בלדבר חרא על עצמנו.
אז מה התועלת של הלקאה העצמית?
אין.
לוחמת תולעת
זוכרים איך נלחמים בתולעת?
הכלי החזק ביותר הוא בדיקת תועלת.
ויש גם מסלולים עוקפי תולעת ודוחות אקסל.
אני אמשיך לדבר רגע על אוכל.
כלי 1 – לענות למחשבות האלו – אין בזה שום תועלת.
במה יש תועלת?
מחשבה מסוג אחר: היום אכלתי יותר מדי, אבל זה היה חג, וממש נהניתי מהאוכל. לא קרה כלום.
כלי 2 – דוחות אקסל – אני מכירה את עצמי, אני חוזרת לתקן מאוד מהר. אין מה לדאוג.
כלי 3 – מסלול עוקף תולעת – “בא לי” – היום בא לי לאכול. לא יורים ובוכים. מחר יבוא לי לשחות, מחרתיים לרוץ. הכל זה כיף.
סיימנו לדבר על אוכל. סליחה.
נסו בעצמכם
אתם לא מאמינים כמה אנחנו מבקרים את עצמנו בשגרה.
באמת, אתם לא מאמינים.
נסו לתפוס את עצמכם ב”שיח תולעת” כזה, ותראו כמה תצליחו.
המשפט שאני אומרת אולי הכי הרבה בקליניקה הוא זה: “ועכשיו תגיד/י לי את זה שוב, והפעם עם יותר חמלה עצמית.”
זה לא שאנחנו מושלמים, שתמיד נעשה הכל בדרך שטובה ביותר לנו ולמי שסביבנו.
אנחנו אנושיים. אנחנו נעשה טעויות. זה עסקת חבילה.
אבל לבקר את עצמנו על זה, זה כמו לקשור משקולות על הרגליים ולנסות לרוץ.
מה כן?
תגידו לעצמכם: החרא קרה כבר, בין אם עשיתם אותו לעצמכם, או מישהו אחר עשה אותו לכם, הוא קרה כבר.
מה שנשאר לכם עכשיו זה להרוויח ממנו.
איך מרוויחים? מפיקים מסקנות ולקחים לפעם הבאה.
אבל!! בלי ביקורת עצמית!
נחזור שניה לאוכל?
“בחג הבא אני אבשל פחות אוכל” (פחחחחח על מי אני עובדת?)
“אני קובעת לעצמי עכשיו אימון עם אורי סלע”
כשמדובר באנשים, ולא באוכל, גם שם בכל דבר אפשר למצוא רווח.
אבל יש משהו נוסף להיזהר ממנו – ביקורת עצמית לשם שליטה כוזבת במצב.
אסביר, ויהיה גם פוסט שלם על זה: כשאנחנו במצב של חוסר אונים, קורה שאנחנו מסתכלים אחורה ואומרים – אם רק הייתי עושה את זה או את זה, המצב היה שונה.
ברוב המקרים זה לא נכון, וגם אם כן – איך זה רלוונטי עכשיו?
שרקי מספרת לי שאם יכולתי לעשות משהו בשביל לשלוט במצב ולהפיק תוצאה אחרת, אז אמנם זה אבוד, אבל לא הייתי, ולכן אינני עכשיו, חסרת אונים.
הסיבוב ברור? כי זה קטע חמקמק קצת.
גם כאן שיקולי תועלת הם התשובה הטובה ביותר – מה זה עוזר לי עכשיו מה יכולתי לעשות ולא עשיתי?
במקום זה אני יכולה להפיק לקחים לפעם הבאה שאעמוד בסיטואציה דומה, להכין תכניות מגירה, ללמוד ולגדול, זה כן.
הארומה היא העניין – האם אני מלקה את עצמי על מה שלא עשיתי, או מכוונת למה אעשה בעתיד?
ורק דיוק קטן – נא לא לבלבל הפקת לקחים עם לימוד השיעור.
זה משהו שהמון שואלים אותי. מה השיעור שלי?
אם למדתי לא להסתבך שוב עם אדם כזה, אז למדתי את השיעור?
לא.
הפקת לקח (אולי).
השיעור יהיה משהו שיקיף את הלקח הזה ועוד רבים כמוהו, את הילדות שלך ואת כל מי שאת/ה היום, ויצייר לך נתיב ברור קדימה. זה משהו שלוקח זמן ללמוד.
נו טוב, בלבלתי אתכם מספיק ליום אחד.
לסיכום: שרקי חכמה ומתוחכמת, ופועלת בדרכים עדינות.
שימו לב אליה.
נסו לתפוס את עצמכם ברגעים של שיפוט עצמי, של האשמה עצמית, ולשפוך שם טון של תועלת ושל חמלה עצמית.
גם אם ההאשמה מוצדקת, תזכרו שאין בה תועלת, יש בה תולעת.
