את הלילה ביליתי בחדר מיון.
רובכם יודעים את זה כבר. דלקת כליות. לא חביב.
קיללתי את עצמי שלא לקחתי ספר, עד שכבר יש לי זמן לקרוא.
בזמן ששכבתי שם, בין התקפת כאבים אחת למשנה, האזנתי למתרחש מסביבי.
משמאלי שתי בנות הביאו את האב המבוגר שלהן. הם היו שם כבר שעות, ושמעתי אותן אומרות לרופא שהן חייבות ללכת, כי בחמש הן כבר יוצאות לעבודה. השעה היתה ארבע, ואף אחד עוד לא ידע להגיד להן אם האב מתאשפז או לא. למרות הלחץ הן נותרו מנומסות ושקטות, והרופאים עשו כמיטב יכולתם לעזור. אחרי שהן הלכו כבר הגיע סניטר לקחת את האב לאשפוז.
מימיני היתה אישה בערך בת גילי, עם תופעה אלרגית מוזרה. היו לה המון שאלות אינטליגנטיות. היא רצתה להבין מה קורה לה. ציפיתי שהרופאים, שעבדו משמרת לילה, ובטח היו הרוגים מעייפות, יפטרו אותה באיזה “תיכף נראה” סתמי, אבל לא. הרופא הצעיר הסביר לה בשפה מובנת, אך כזו שהחמיאה לאינטליגנציה שלה, כל מה שידע.
ממול הביא בן את אמו המבוגרת דוברת הערבית. הרופא נעזר בו לתרגום, אבל כשדיבר אל האישה עשה כמיטב יכולתו לדבר אליה בערבית הבסיסית שידע, רק כדי לתת לה הרגשה טובה.
כשהגיע אליי, נינוח ומחייך, ניהלנו שיחה על מה שיש או אין לי. ניכר היה שאחרי משפט אחד שלי הוא הבין שמדובר במישהי שבקיאה בז’רגון הרפואי, והוא עבר להסברים רפואיים ממש. כשהתעכבה בדיקת הסי טי הוא התקשר לשאול מה קורה, ואחר כך גם עם התוצאות. לא הייתי צריכה לבקש או לנדנד.
ד”ר אילון קרשין – תודה!
במהלך הלילה שאל אותי מישהו שרצה לשאול לשלומי אם זה תחביב שלי, להתאשפז, שכן נשמעתי לו משועשעת. אמרתי לו שזה תחביב שלי להיות משועשעת, במיוחד בסיטואציות האלו, כי האנשים שם רואים מסכנות כל הזמן, ומגיע להם לראות פרצוף מחייך (אם אפשר לחייך, כמובן).
בבוקר יצאתי הביתה, על שתי רגליי ובלי כאבים (סתם עבר. לא עשו כלום), ובדרך הביתה מניתי את ברכותיי והודיתי עליהן:
הודיתי על כך שאין לי עבודה שאני חייבת לצאת אליה בחמש.
הודיתי על כך שבבית יש לי גבר שמצד אחד לא מתייחס אליי כאל ילדה קטנה, ואם אני אומרת שאני נוהגת לבד למיון, סומך עליי שזו ההחלטה הנכונה, ומצד שני יקום בבוקר לילדות, יכין לבית הספר ויסיע, בזמן שאני ישנה כמו מתה.
הודיתי על כל החברים שלי שדאגו לי, על נתי שחשב שאני דפוקה בראש ובכל זאת העלה בשבילי את הגיליון של היום, על אליק שהקליט לי נחירות, על רועי שהתנדב לשעשע אותי, למרות שאנחנו בקושי מכירים ועל גפן ששאלה אם אני צריכה קניות או בישולים. הודיתי על המשפחה הנהדרת שלי. סתם, בלי קשר. זה הבסיס של החיים.
הודיתי על כך שאני לא צריכה שיסיעו אותי בכיסא גלגלים, ושבעוד כמה ימים והרבה כדורי אנטיביוטיקה אני אהיה שוב מופרעת כרגיל. הודיתי על הבריאות שלי, ועל האהבה, ועל השמש שזרחה כמו בכל בוקר מתוך טיפות הגשם.
הודיתי על אביגיל והביקורת המקסימה ומחממת הלב שלה על הספר שלי, “לב בסוף היום”, ועל כל מי שכתב לי שלא יכול היה להפסיק לקרוא, והודיתי על כך שאף פעם לא נגמר לי מה לכתוב.
ואתם – זוכרים להודות?
על מה ולמי אתם מודים?
