אני מכורה אליו!
לא מצליחה להיגמל!
כמה פעמים ניסיתי לעזוב, אבל אין מה לעשות – אני מכורה!
…
ראיתן את המשפטים האלה?
שמעתן את המשפטים האלה?
הרגשתן את המשפטים האלה?
…
כל פעם שאני שומעת משהו כזה, אני אומרת:
אנשים הם לא סמים, ואהבה היא לא התמכרות!
נכון, יכולים להיות באהבה רכיבים שדומים להתמכרות, אבל אפשר להוריד את הרכיבים בלי להפסיק את הכיף.
בעברית יש ביטוי: לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבט.
בשביל להיפטר ממה שלא צריך, אין צורך לזרוק את הכל!
אז למה זה מרגיש כל כך דומה?
סיבה ראשונה: סמים קשים
החומרים שמופרשים במוח כשאנחנו מאוהבים הם בהחלט סמי הזייה, ואין ספק שזה ממכר להרגיש כל כך טוב. זה משפיע על כל החיים שלנו… על עור הפנים אפילו, שלא לדבר על אור הפנים.
כשאין לנו את החומרים האלה, אנחנו נרצה מהם עוד ועוד.
האם אפשר להיגמל מהם?
בוודאי. אתן רואות אנשים שנגמלו מזה מסביבכן כל יום.
זה לא כיף להיגמל מזה.
בניגוד לאלכוהול או ניקוטין, אין בחומרים האלה שום דבר מזיק.
למה שלא נהיה מאוהבות לנצח?
אפשר!
זה לא יהיה בדיוק בדיוק אותה טפשת של ההתחלה, אבל זה יהיה יותר טוב בתחומים אחרים.
השארנו את ההתאהבות, הורדנו את הטפשת, ואין שום צורך להיגמל!!
ומה אם האדם השני בכלל לא איתנו?
גם פה, יש רכיבים לשימור ורכיבים לשיפור. צריך לעשות איזו קפיצת הבנה – אהבה ומערכת יחסים הן לא אותו דבר. יכולה להיות אהבת אמת (מה שקוראים בשפה שלי ״אהבה איקס״) ועדיין שלא תוכל להיות מערכת יחסים. אם נוריד את התסכול על מערכת היחסים שרצינו ולא קיבלנו, ונזכור שהאהבה שלנו היא משהו שהוא רק שלנו, ואף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו, והיא גם לא עוצרת אותנו בחיים, נוכל להנות ממנה כמו שהיא.
סיבה שניה: מערכות יחסים חלקיות, הורמונים, דרופ ושאר ירקות
במערכות יחסים חלקיות (בהתחלת מערכת יחסים, אנשים שגרים רחוק, פוליאמוריה ורומנים) נשמר איזה אלמנט של ״בלתי מושג״ ש״מגרד״ כל הזמן את הנקודה הזו.
לנשים (בעיקר, ולא לכולן) יש ״דרופ״ אחרי כל מפגש, שעליו כתבתי כבר בפוסט אחר, שמביא אותן לרצות עוד, ומיד!
ואילו אצל הגברים הדרופ הוא אחר, ומתבטא בצורך להתרחק קצת, להתכנס קצת בעצמם, לחזור לשיווי משקל אחרי שהתרוקנו.
אבל בכל מקרה, אלמנט החוסר המתמיד גורם לתחושות של דאון ושל ״קריז״, מאד דומה לירידה מהיי של סמים.
יש אנשים שזה כבר כל כך מגרד להם שהם לא יכולים להישאר במערכת היחסים הזו, ומקבלים החלטה לעזוב.
ואז… בימים הראשונים – אופוריה!
״הנה, התנקיתי! כמה טוב לי בלעדיו ובלי הצורך התמידי הזה…״
עוברים כמה ימים, ומגיעה הנפילה ההכרחית, ה״התמכרות״ מרימה ראש, והצורך באדם השני הולך וגובר, קריז הולך ועולה… עד לשבירה.
מה עושים?
על מה עושים כדי לחיות בשלום עם מערכת יחסים חלקית ולהנות ממנה, כמו שהיא, כבר שפכתי הררי מילים, ואתן מוזמנות לבלוג שלי לקרוא.
בכמה מילים: צריך לחתום על העיסקה בעיניים פקוחות, לחסל ציפיות, ולצורך זה לענות על שלוש שאלות הבסיס:
* מה השיעור שלי?
* איך אני עוברת את המבחן?
* מה אני מרוויחה פה?
אבל הנה התובנה החדשה שלי:
מה עושים מכורים אמיתיים שרוצים להיגמל?
מחליפים התמכרות בהתמכרות.
מוותרים על ההתמכרות המסוכנת והלא בריאה לטובת התמכרות בריאה ומועילה.
– מעשנים מתמכרים לריצה ולתחרויות איש ברזל.
– מכורים לחומרים מסוכנים מתמכרים לפגישות AA שלהם.
– מכורים לאוכל מתמכרים לבישול.
אז במה נוכל להחליף את ה״התמכרות״ לאדם אחר?
קודם כל, נחזור להתחלה ונזכור שאלה רק רכיבים של התמכרות שאנחנו מחליפים.
אנשים הם לא סמים.
והנה ההצעה שלי:
מי שלומדת אצלי, יודעת לשחק עם היקום.
זה יישמע לכן נורא הזוי. בבקשה תזכרו שאני (גם) עו״ד, ואדם נורא ריאלי.
מי שיודעת מה השיעור שלה
מי שמוקדשת כל יום להתקדמות, להליכה של צעד אחד, אפילו הכי קטן קדימה
מי שחושבת כל יום איך להניע את המחט בסקאלה מפחד לאהבה
חווה דברים ממש מדהימים.
נודרת.
בקרוב אתחיל לספר את הסיפורים שכבר קרו פה, בקליניקה.
בינתיים תאמינו לי.
על כל התקדמות, תקבלו ״סוכריה מהיקום״ – משהו ממש טוב ומפתיע יקרה. לא תמיד בכלל בכיוון שהלכתן, אבל הוא יקרה. יש לי כבר סטטיסטיקה על זה.
וכשתתחילו לזהות את הסוכריות, תתמכרו.
ואין התמכרות בריאה מזו!
אני מכורה לסוכריות מהיקום.
כל יום אני קמה וחושבת על העבודה שאעשה היום, הפחד שאתייצב מולו באומץ, עוד חלק בשיעור שלי שאבין, עוד מבחן שאעבור.
גם הפוסט הזה הוא מבחן שלי.
תולי, התולעת של הפחד, לוחשת לי שיגידו שאני הזויה.
ואני צוחקת לה בפרצוף – שיגידו!
העיקר שבסוף אקבל את הסוכריה שלי!
