על דרקונים וחשופיות

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

דרקון

בכולנו לפעמים יש איזו חשופית, שכשנוגעים לה בגבעולי העיניים העדינים היא מושכת אותם פנימה בחזרה, או מתכווצת כולה כשהיא נתקלת במלח.

מן הידועות הוא שאני דרקון. אני יכולה להיות האדם הרגוע והמכיל ביותר בעולם, לחשוף את הבטן הרכה, דווקא בגלל שאין שום דבר שיכול לאיים עליי. לא בגלל שיש לי שריון קשקשי פלדה. הקשקשים הם ליופי.

דרקון אמיתי לא צריך שריון. מי יתעסק עם דרקון??

אז דווקא בגלל שאני דרקון, ואין לי פחד, אני מסתובבת בעולם הזה לא רק בלי שריון, אלא גם בלי עור. הכל עובר דרכי וחולף, או נשאר, לפי מה שאני בוחרת. על הכל אני מתבוננת בסקרנות ובעניין. מהכל אני מפיקה רווח.

מה ההבדל בין לראות ולהתבונן?

המילה להתבונן באה מהשורש ב.י.נ., כמו בינה. כלומר, לא די בפעולה של ראיה, אלא דרושה תשומת לב, חשיבה והבנה.

הקשר בין ראייה לחכמה מובע בצורה מפורשת בפסוק הנודע מקהלת: “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ” (ב, יד). קשר זה קיים בלשונות רבות. לדוגמה: המילה היוונית idein ומקבילתה הלטינית videre – פירושן ‘לראות’ וגם ‘לדעת’, ובאנגלית אומרים “I see” במשמעות ‘אני מבין’. (מתוך מאמר של האקדמיה ללשון העברית)

למה אני מתעכבת על זה? מיד יתברר.

אז הקיום הדרקוני שלי אומר שאני לא מוכנה לפחד מכלום, להירתע מכלום. הכל מעניין, והכל לטובתי.

חשופית

והנה, השבוע גיליתי שגם בדרקון יש לפעמים איזו חשופית פנימית.

זה בכלל היה משחק של אדם אחד – אני. אתם יכולים להגיד לי שזה תמיד כך, וזה נכון, אבל הפעם באמת לא היה אף אחד אחר שאמר או עשה משהו, שפגע או העליב או כל דבר אחר.

אני ואני.

מי שהסתכל על זה מבחוץ לא הבין בכלל מה קרה.

אבל פתאום חשתי את הכיווץ הפנימי הזה.

מכירים?  התחושה הזו שאומרת לכם – אז יאללה, לא צריך. בוא נוותר על זה. בוא לא נחשוב על זה יותר. בוא נימנע מלהגיע לאזור הזה בכלל. יש פה מלח!!

אז מה עושה דרקון כשהוא נתקל בחשופית?

מתיישב ומתבונן.

קודם כל התפלאתי קצת.

זה מגניב למצוא בתוך עצמי משהו שלא הכרתי, אפילו אם הוא חשופית.

אחר כך שריתי קצת בתוך הרגשת הכיווץ החדשה הזו, וחשבתי מה אני יכולה ללמוד ממנה.

חשבתי לעצמי – אהההה! אז ככה מרגישים האנשים שמפחדים מאהבה. זה מכווץ אותם כל כך לפעמים שהם לא מסוגלים להתמודד, והם פשוט נעלמים. זה מרגיש כמו משהו שמאיים על חייהם, כמו מלח לחשופית.

אם אני התכווצתי על שום סיבה בכלל, מה מרגיש מישהו שאהבה מפחידה אותו באמת?? קשה!

אז שמחתי על החשופית הזו שגיליתי, כי היא נתנה לי הבנה מדוייקת יותר של אחרים.

נו?? ואז מה עשית כדי שהיא לא תהיה יותר??

שום דבר!!

מה אני תמיד אומרת לכם?

פחות לעשות, יותר להתבונן.

אני אעשה משהו לטובת הדבר הזה שגרם לי להעליב אותי. אחרי הכל, התחושה הזו באה לסמן לי משהו.

ואני לא באמת אמנע מללכת לאזורים שהחשופית מפחדת מהם. היא מפחדת בלי סיבה. אין שם באמת מלח, ואני לא מקבלת החלטות לפי פחדים.

וכנראה אז החשופית הזו לא תהיה יותר.

אבל אני לא אעשה שום דבר בכוונה להעלים אותה.

אחרי הכל, אני דרקון.

ולדרקון מותר להיות הכל, גם חשופית.

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 52 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר