ריח הטיגון של הסופגניות, נשאר סגור במטבח של סבתא מזל, דלת ההזזה הלבנה לא נפתחה עד שסבתא סיימה לטגן 2 ק”ג זלביות (סופגניות תימניות), זהובות ומגרות.
היינו מגיעים אליה לירושלים כל שנה, הקור הירושלמי חודר מיתחת לחצאית שאמא הכריחה אותנו ללבוש למען הצניעות ולמען לא “תחטוף” מסבתא על הראש.
אבא היה חובש את הכיפה השחורה שקנה במיוחד לנסיעות לירושלים. הקיבוצניק-האשכנזי, נראה מוזר עם הכיפה הרצינית על ראשו ואנחנו הבנות נראינו חסודות להפליא בחצאיות וגרביונים.
אבל כל זה לא עניין אותנו במיוחד. רק הטעם המתוק של הסופגניות עניין אותנו. רצינו כבר להתנפל על הערימה הזהובה והמתוקה. הניחוח המתוק של אבקת הסוכר, שהושמה בקעריות קטנות גרמה לנו לאי שקט.
וכמו בכל ביקור אצל סבא וסבתא בירושלים, למדנו איפוק מהו. ראשית מחנים את האוטו במגרש החנייה למרגלות החצר הגדולה של “יד הרב הרצוג”, אחר כך יוצאים לקור הירושלמי, עם השמיכות והכריות והתיקים, כי אם כבר נסענו עד ירושלים, לפחות נטייל בה קצת ונהנה מהעיר…משם אל השער הגדול, שתמיד איכשהו היה נעול. קוראים לסבא, מנסים את הפשפש ובסוף מגלים שהשער רק היה תקוע קצת…
ואז השביל מרוצף האבן, בין הצמחים הריחניים, אל המדרגות היורדות לחצר המרוצפת ואל דלת הברזל הגדולה. וסבא שפותח אותה לרווחה, מנשק קלות, וסבתא מנגבת ידיה בסינור הקבוע ומחבקת חיבוק ספוג בריח הבצק והטיגון של הסופגניות.
מתכון לזלביה של סבתא מזל:
1 קג קמח לבן
5 כפות סוכר
1 שימרית
כפית מלח
מים פושרים
אופן ההכנה:
מערבלים קמח+סוכר+שמרים
מוסיפים מלח+מים לפי הצורך עד לקבלת בצק כמו מסטיק
מתפיחים כחצי שעה
ומטגנים בשמן עמוק, פיסות, פיסות מהבצק (אני צרה צורות ביד, אפשר עם כף)
אוכלים ממש מיד תוך טבילה באבקת סוכר…
חנוכה שמח, טעים ומאיר 🙂
