זה סיפור שמתפרש על כל החיים שלי, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל אותו.
זה סיפור על טראומה בשלישית, פוסט טראומה על פוסט טראומה על פוסט טראומה.
אולי אני צריכה להתחיל את הסיפור בחומי.
בגיל חמש קיבלתי כלב. חומי, קראו לו. כן, שם מקורי להפליא, אבל היי, הייתי בת חמש. אבא שלי הביא לי אותו במתנה ליומולדת מהמילואים. במשך חמש שנים חומי היה אחי, החבר הכי טוב שלי. הוא ישן איתי במיטה ושמר עליי כשפחדתי. בגיל עשר החליטו הוריי, מסיבות השמורות עמם, שלא מתאים יותר כלב, וביום אחד חומי פשוט נעלם. במשך שנתיים בערך בכיתי, חיכיתי, רקמתי בליבי סיפורים על בריחה נועזת מהאנשים הרעים שחטפו אותו, עד ששכן בלתי אחראי פלט את האמת – שאבא שלי פשוט לקח אותו להרי ירושלים וזרק אותו שם.
מאותו רגע פיתחתי אלרגיה נוראית לכלבים.
לא רק שלא יכולתי להתקרב לכלב, גם מכלבים בטלוויזיה הייתי חוטפת התקף, העיניים שלי היו מתנפחות והייתי נחנקת. הייתי רדאר של כלבים. גם אם כלב היה בחדר לפני שהייתי, חושיי החדים היו מזהים ריח, אנרגיה, השד יודע מה, והחנק לא איחר לבוא.
בגיל 19, קצינה בגבעתי, שלחו אותי הוריי לרופא מהפנט. תחת היפנוזה קלה סיפרתי לו על חומי, שהיה, לדעתי, הסיבה לאלרגיה שלי (דה!). התחלתי לבכות, ולא יכולתי להפסיק. הגבוה חיכה לי בחדר ההמתנה, ועדיין בכיתי. נסענו לבית הוריו, ועדיין בכיתי. לקח לי שעות להפסיק לבכות. לא חזרתי למהפנט. ידעתי מה התרופה שלי. עכשיו, הייתי צריכה רק לחכות.
אין ספק שהסיפור ממשיך בבוטן.
הייתי בת עשרים וחמש כמעט, מתמחה במשרד עורכי דין וגרה עם הגבוה בדירת השניים וחצי שלו ברמת גן. אני לא יודעת איך אתן עם השעון הביולוגי שלכן, בנות, אבל אני והשעון שלי כבר היינו על מצב אזעקה. הזמן לא התאים, המקום שלי בחיים לא התאים, אבל אני רציתי ילד כל כך שלא יכולתי לנשום, לא יכולתי להתרכז בעבודה, לא יכולתי לחייך. כן, זה היה רק עניין של זמן. זה לא שלא ידעתי מי יהיה אבי ילדיי, אבל אם אתם מכירים אותי טיפה, אתם יודעים שאני ודחיית סיפוקים… נו, איך לומר… לא ביחסי ידידות.
באותו יום שישי חגגנו שמונה שנים לחברות שלנו, ורבנו.
אני חשבתי שהוא יקנה לי משהו שמזכיר טבעת יהלום באיזשהו אופן, אולי טבעת יהלום, והוא רצה לקנות לי מצעים למיטה (שלו!). הוא היה עצבני, אני הייתי עצבנית, הוא הלך לישון, אני ישבתי לראות טלוויזיה, ופתאום היא היתה שם, בתוכנית “שישי חי”, גורה בת שבועיים בערך, שוכבת מגולגלת בתוך סלסלת קש, וישנה שנת ישרים, כדור בז’ קטן בתוך ערימת כדורונים שחורים. היא היתה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי. הרגשתי באותו רגע כמו הדמויות האלו, בסרטים המצויירים, שנופלת להם משקולת של טון על הראש.
זה היה כאילו כל רגע בחיים שלי שבו היא לא היתה היה בזבוז זמן מוחלט, כמו התשובה לכל השאלות שלא שאלתי. יש דברים שיודעים בשניה. יש אהבות שנולדות ברגע אחד, במבט אחד. זה היה זה.
צילצלתי למספר שעל המסך ופרצתי בצרחות היסטריות על המוקדנית המסכנה שהכלב הקטן הבז’ הוא שלי, שתיקח כרטיס אשראי אם היא רוצה, ושאם אני באה בבוקר והכלב לא שם, אני תובעת אותם כולם עד דור שביעי קדימה.
בבוקר, ניערתי את הגבוה עם הרגל: “קום! הולכים לקחת כלב!”
“מה????” הוא הסתכל עליי בעיניים המומות, שהיו רק חצי בהכרה.
“רצית לדעת מה אני רוצה מתנה? אני לא רוצה יהלום, ואני לא רוצה מצעים. אני בכלל לא רוצה משהו שעולה כסף. זה מה שאני רוצה. קום!! הולכים לקחת כלב!!”
לזכותו של הגבוה יאמר, שלמרות שסבתו, מנוחתה עדן, היתה מתהפכת בקברה לו היתה יודעת שלדירה שלה נכנס כלב, ולמרות שהוא בא משושלת ארוכה של שונאי בעלי חיים, הוא הבין מיד שניתן לו כאן מוצא מכובד מהבעיה, קם ונסענו.
כשהגענו עם בוטן הביתה, צלצלתי לספר להוריי. “את לא נורמאלית!” אמרה לי אמא שלי, שתהיה בריאה. “אבא ואני נחכה לטלפון ממך ונבוא לפגוש אותך בבית חולים.”
באותו לילה סידרתי לבוטן מקום לישון בחדר על יד המיטה שלנו. שמתי לה שמיכה רכה ואף הוספתי שעון, שיחקה את פעימות הלב של אמה, אליהן היתה רגילה, אבל בוטן לא הפסיקה לבכות, ולי היה יום עמוס במשרד לקום אליו. בסוף נשברתי והכנסתי אותה למיטה. היא עוד היתה קטנה מכדי לרחוץ אותה, והיה לה ריח חריף של כלב. נבואתה של אימי הדהדה בי לרגע, אבל רק לרגע.
בבוקר התעוררתי. בוטן ישנה בשלווה על החזה שלי, כדור קטן ובז’. אפי היה תקוע בתוך פרוותה, ואני נשמתי בקלות. העיניים לא שרפו, לא התעטשתי ולא נחנקתי.
מאותו יום נעלמה לחלוטין האלרגיה שלי לכלבים.
בוטן היתה התינוקת שלי, הנסיכה, הבכורה. הייתי מבשלת לה קורקבנים וקונה לה שאריות של נקניק מהסופר בתור פרסים. הייתי חוזרת מההתמחות, פושטת את החליפה המחוייטת ויוצאת מנעלי העקב, אוספת בשמחה פיפי וקקי מהרצפה ואז מרימה אותה על הידיים ומסתובבת איתה כך, מנדנדת אותה כמו תינוק, והיא היתה מניחה את ראשה על כתפי.
בתוך ארבעה חודשים בערך נוספה לנו גם קשיו. היא היתה כלבת רחוב שהחליטה לגור איתנו, ואי אפשר היה לשכנע אותה אחרת. זאבה לבנה מדהימה ביופיה ומתוקה באופיה.
כך מצא עצמו הגבוה חולק שניים וחצי חדרים עם שלוש כלבתות.
בוטן שתתה את שאריות הקפה שלי ישר מתוך הכוס ואכלה איתי ארטישוק. היה לה קטע כזה עם גזר, שלא חשוב היכן היתה בבית, היא שמעה את הסכין החד כשחתכתי גזר, ובאה לקבל את הקצוות. היא ישבה איתי על הספה והניחה את ראשה עליי, ואני יכולתי ללטף אותה שעות. גם את קשיו.
גם כשאור, בכורתי האנושית, נולדה, הכלבות המשיכו להיות במעמד הבנות הבכורות, ולא היה נדיר למצוא אותי מאכילה את אור בבקבוק כשראש לבן וראש ג’ינג’י מונחים עליי משני הצדדים. עברנו לגור בארה”ב, והכלבות איתנו. הטיסה, עם שתיהן מורדמות בכלובים, היתה סיוט מתמשך של דאגה, אך הן עברו אותה בשלום, וגם את הטיסה חזור.
איל נולדה, וגם תום. השנים עברו.
בוטן היתה בת שש עשרה בערך, וכאילו רק אתמול הבאתי אותה. הראיה, השמיעה, השיניים, הפרווה, האנרגיות, כולן היו כשל כלבה צעירה מאד. אף אחד לא האמין כמה היא מבוגרת כשראה אותה רצה, כתם ג’ינג’י קטן ולא ברור שחולף במהירות עצומה.
ואז, יום אחד, היא התחילה לשלשל. שלשול הוא לא נדיר אצל כלבים, ואני ידעתי מה צריך לעשות. לקחתי לה את האוכל ליממה אחת ונתתי לה רק מים, אבל המצב שלה לא השתפר.
ביום ההוא, הלכנו לקונצרט שבו הופיעו הבנות. מה כבר יכול לקרות בשעתיים? חשבתי לעצמי. כשחזרנו, בוטן היתה שרועה על הרצפה בתוך שלולית של מיצי קיבה. התקשרתי לוטרינר והוא אמר לי להגיע מיד. על שולחן הטיפולים, בעוד הוא מנסה להכניס לה נוזלים לורידים שקרסו, היא קיבלה שבץ מוחי. “היא כבר לא תהיה הכלבה שהכרת,” הוא אמר לי. “היא תהיה נכה, ותצטרכי לטפל בה.”
“לא איכפת לי!” בכיתי, “רק תחזיר לי אותה! לא איכפת לי באיזה מצב!”
לאחר זמן מה הוא שלח אותי הביתה, ואני, המטומטמת, הסכמתי. הוא אמר שנראה איך היא תהיה בבוקר.
למחרת בבוקר התקשרו מהמרפאה להודיע שהיא מתה. בכלוב, לבד, בלעדיי.
הכאב היה בלתי נסבל. ישבתי על המדרגות בבית, חובטת את ראשי במעקה כדי להקהות את הכאב במקצת, לא רוצה להישאר לשבת שם, אבל גם לא רוצה לקום, רוצה יותר מכל לא להיות.
זה לקח זמן, אבל הכאב התעמעם. זה לקח שנים, אחרי שגם קשיו מתה, בשלווה ובשיבה טובה, עד שהייתי מסוגלת לחשוב על כלב אחר. גם כשכבר החלטנו, החיפושים היו מטלה שוברת לב. כל הכלבים היו חמודים בעיניי. אף אחד לא היה היא.
הסיפר מסתיים עם מאפין, כנראה
בשתיים בלילה, אחרי שכבר נואשתי מלהתאהב שוב בכלב, ראיתי תמונה של מאפין באחד האתרים, והמשקולת נפלה עליי שוב. סאגת הצעקות בטלפון חזרה על עצמה, ותוך שבועיים היא הגיעה באוטו מהעמותה בבאר שבע. היא כבר היתה מבוגרת יותר מאשר בתמונה, פחות עגלגלה ויותר… במבי בצבע בז’. כשהורידו אותה אליי החוורתי וכמעט התעלפתי. הבחורה הציעה לי לשבת ולשתות מים, אבל אני לא הפסקתי למלמל: “את לא מבינה! זאת בוטן! זאת הכלבה שלי שמתה!”
גם אליה הצטרפה תוך כמה שנים עוד כלבה, מילקי. הבית נהיה שלם. הבנות ידעו שכשהן עצובות או קשה להן, הן ממש נשכבות על מטהרי האנרגיות האלה, והכלבות מטעינות אותן בחזרה באנרגיה חיובית, לוקחות את כל הכאב.
מאפין, יותר מהכל, יותר מכולם, היתה שלי. זאת היתה הבדיחה של הילדות, שהכלבה הזאת, מה שהיא הכי רוצה בעולם, זה תשומת לב ממני. כשישבתי במטבח היא פיתחה לעצמה הרגל להתכרבל ולישון בתוך סלסלת העיתונים מתחת לשולחן.
הסיפור נגמר לפני חודש בערך, כשחזרתי הביתה מקניות ומאפין לא הפסיקה להקיא. לקחתי אותה לווטרינרית, וחשבתי שהכל בסדר. אמנם היא היתה מיובשת כבר, אבל הצלחנו להכניס אינפוזיה, ועוד כל מיני תרופות. בדיקות הדם לא הראו שום דבר קריטי. גם לא הצילומים. היא לא בלעה שום דבר, לא עקץ אותה שום דבר. על פניו היא היתה בסדר. בפועל, היא ממש לא היתה. בכל זאת, בשעות שישבנו שם, אל תוך הלילה, נדמה היה שלאט לאט היא משתפרת.
ואז הווטרינרית אמרה שאין מה לעשות יותר, היא צריכה לנוח ולתת לגוף שלה להחלים, וגם לנו כדאי לישון כמה שעות. ואני, המטומטמת, הסכמתי. כמה חודשים קודם עברתי איתה חוויה דומה, שהסתיימה בזה שקיבלתי כלבה בריאה, וסמכתי עליה. ובאמת, באמת נראה היה שלאט לאט המצב משתפר. לפני שהלכתי היא אפילו קמה והלכה אליי כמה צעדים. והיא היתה במקום מוכר ואהוב מאד. גם כשהכי לא הרגישה טוב, היא ניסתה לקפוץ מהאוטו ולהיכנס למרפאה. תהרגו אותי למה, אבל היא אהבה להיות שם. אז הלכתי הביתה. בבוקר הווטרינרית התקשרה להגיד לי שהיא מתה. לבד, בחושך, בלעדיי.
וזהו. פה נגמר הסיפור.
אין סוף טוב.
היתה לי הזדמנות לפצות על הטראומה של בוטן, ופספסתי אותה, וזה עליי.
יש נסיבות מקלות, וודאי.
זה לא עוזר לי. לא הרבה, בכל אופן.
מילקי עוד פה, עצובה גם היא, ואני עברתי את השוק הראשוני, וחזרתי לחיים, אבל הכאב ילך איתי לנצח, כנראה.
ורק, אולי, במקום שבוטן ומאפין נמצאות, הן ביחד, וגם קשיו, וכולן יודעות עד כמה אהבתי אותן. בזה אין לי ספק. והן מסתכלות עליי עם כל התשובות לשאלות שאני לא יודעת לשאול, ומנסות לקחת ממני את הכאב.
