אחת הבעיות, כשמתעסקים בבגידה, כלומר בחוסר נאמנות מינית ו/או רגשית (חנ”מ), היא שלהגיד בגידה זה כמו להגיד כלב. יש הבדל בין שיצו לרוטוויילר לגולדן.

אם אתם מכירים את הגישה שלי, לא כל חנ”מ יהווה בגידה, ולא כל בגידה תהיה חנ”מ.

לבגידה צריך שלושה אלמנטים:

1. אקט – אין משטרת מחשבות, ולא חייב להיות מיני!
2. שקר – על סקאלה שבין הסתרה לבין גזלייטינג, כשגזלייטינג כשלעצמו יכול להיות בגידה, עד כדי כך הוא גרוע.
3. נזק – הסעיף החשוב ביותר, ושוב סקאלה, שלא מחשבים בה את הנזק שבגילוי, או שום נזק פוטנציאלי. רק נזק בפועל.

אם אתם רוצים פירוט על למה זה ככה, עם דוגמאות, לכו לפוסט “בגידה – הסתכלות קצת אחרת“.

אבל מאחר שהמצב גם ככה מסובך, בואו נניח לרגע שכל חנ”מ הוא בגידה, ונבדוק את הסוגים השונים שלה.

קודם כל, יש הבדל בין גברים ונשים. יש גברים שיפלו ברובריקות של הנשים, ונשים שיפלו ברובריקות של הגברים, אבל בגדול, יש הבדלים.

אז למה אנשים בוגדים?

דושים

גברים: הם ככה מההתחלה. הוא בחר אישה להקים איתה משפחה, אבל זיונים זה כבר עניין אחר לגמרי. מה שפסיכולוגים נוהגים לכנות “תסמונת הקדשה-קדושה” או “מדונה-זונה”.
האישה שאיתו, אולי היא באמת פחות בקטע של סקס, אבל אולי היא ממש כן. הוא לעולם לא יידע, כי הוא התחתן עם דמות שקיימת בראש שלו.
אם היא לא בעניין של סקס, ואם היא צעירה, עוד אין ילדים, והחיים שלה סך הכל טובים, אז אולי זה הליבידו שלה, וזה בסדר, אבל שתבדוק אם היא מכניסה הורמונים לגוף שלה באיזושהי צורה, ושתפסיק. לא בטוח שזה יפתור את הבעיה, אבל שווה לנסות. חבל לבזבז על זה עשרים שנה. מניסיון.
אבל גם אם היא סתם לא מתחברת לז’אנר, זכותה, וזכותה גם לדעת שהאופציה לאאוטסורסינג (מיקור חוץ) נמצאת על השולחן, יענו יחסים פתוחים, ושתעשה את הבחירות שלה.
למכור אשליה של מונוגמיה כשברור לך מראש שלא, זה דושי.
אבל גם לא אכפת לו, כי הוא דוש, אז הוא בונה את החיים שלו מראש על מסד של שקרים.

נשים: פחות, אבל קיימות. כלומר, הבעיה אופיינית לנשים מאוד! לא תאמינו כמה נשים מגיעות לקליניקה ומודות בפה מלא שהתחתנו כי חשבו שהוא יהיה אבא טוב לילדים, כי מיהרו לברוח מבית ההורים, או כי הוא היה ההיפך של האקס הבאד-בוי. אבל רוב הנשים לא יבגדו עד שיקרה משהו מאוד דרסטי בזוגיות, ובטח לא מיד. אנחנו פשוט יותר חמודות.

א-מונוגמיה לא מדוברת

יש אנשים שבאו א-מונוגמיים למערכת היחסים, ולא בהכרח ידעו על זה. בעיקר בדורות הקודמים זה לא היה משהו שהיו מילים להגיד אותו אפילו בתוך הראש, ובטח שלא הייתה אפשרות לדבר עליו עם בן או בת הזוג. האופציות היו: נשוי, גרוש או בוגד.
אבל החיים התקדמו, והיום העולם פתוח – יש סדנאות מיניות בפרדס חנה-כרכור… יש חילופי זוגות בג’קוזי ומסיבות מגרש שעשועים, שלא לדבר על סתם מסיבות כרבולים (כך שמעתי, לפחות).
ויש אנשים שהם דואו-אמוריים (הגדרה שלי. שמסוגלים לאהוב שני אנשים באופן רומנטי) וגם הכי נוח להם בביגמיה (לא שתי מערכות נישואים, שתי מערכות יחסים שונות, נגיד ראשית ומשנית), או יותר מזה. ואין להם בכלל בעולם המושגים את האופציה, ובטח לא לבן/בת הזוג, אז הנטיה שלהם, כמו כל פטיש אחר, חיה מתחת לשולחן, בצללים, עד שהיא מגיעה לסף רוויה מסויים, והיא מרימה את ראשה (אם זה רצון בעוד פרטנרים מיניים), או עד שנופלת עליהם (עוד) אהבה גדולה.

גם פה, מנסיוני, לגברים זה קורה יותר. כשנופלת אהבה גדולה על אישה שלא מודעת ליכולת הזו שלה, או לצורך, היא לרוב מתרחקת מהאהבה הראשונה שלה. אפשר להחזיר את זה.

חוסר בסוג ספציפי של סקס

יש אהבה, תשוקה, סקס טוב והרבה… אבל לאחד הצדדים (פה לא רק גברים, או לא בעיקר גברים) יש משהו שעושה לו את זה ברמות, ואת זה אי אפשר בבית. ניקח את הדוגמה הטובה ביותר – הוא או היא נמשכים לאותו המין. ברור שבעלה לא יכול להיות אישה, ולהיפך. כאן גם נכנס כל סוג של פטיש שהוא לא משהו חמוד שאפשר לזרום איתו כמו טפיחה קטנה על התחת.
תגידו אולי שגם פה, מן הראוי היה לפתוח את זה מראש ולתת לצד השני אפשרות בחירה, אבל הרבה אנשים בכלל לא יודעים עד שלב מאוד מאוחר שחסר להם משהו, או שהם ממש מקווים שיצליחו להתעלם עד שהוא ייעלם.
אצל נשים בכלל, כל עוד שיש ילדים קטנים, הדבר הזה לא יקבל מקום בתודעה.
אבל כשזה מגיע לתודעה, הם צריכים להחליט אם לפתוח את זה, ואת הנישואים, או לא.
ההתנהגות הנאותה הייתה, כמובן, לדבר על זה, ובהנחה שיש איקס, תקשורת פתוחה, כנה והוגנת, חברות, וכל הכלים הטובים לזוגיות שאני מלמדת, הזוגיות תשרוד את זה.
אבל בואו… למי יש את כל אלה?
אז מצד אחד – הכי הוגן יהיה לדבר.
אבל מצד שני יש הרבה בצד השני… אם הם ידברו, הם יגרמו כאב לבן או בת הזוג, ולא תאמינו כמה אנשים יעדיפו לנסר לעצמם יד מאשר להכאיב למי שהם אוהבים. בהרמת יד – כמה מכם? אין ספק שאני מרימה פה את היד שנותרה לי.
ויש גם שיקולים יותר אגואיסטיים, שעדיין יש להם משקל כבד – בשביל סיפוק של פטיש פעם ב… הם יכולים לאבד את האהבה האמיתית שלהם, את הבית, את הילדים אם יש. זה המון דרמה ומחיר מאוד כבד בדעת הסביבה עליהם. גם אם היא לא תעזוב, אולי גם היא תרצה ללכת לחפש בחוץ דברים שחסרים לה בבית… גם אם הוא לא יעזוב, אולי הוא פתאום יתאהב בחוץ… ואין לדעת איפה זה ייגמר, אבל בטוח שזה יכאב תופת. לא חבל?

חוסר בסקס בכלל

פה אנחנו עוזבים את החנ”מ הטהור. חוסר בסקס הוא אף פעם לא חוסר בסקס. אנחנו הרי לא מדברים על סטוץ, על השבעת רעב פיזי. סקס עם האהוב, או האהובה, הוא חיבור, הוא דרך מיידית ובטוחה להרגיש אהובים, נחשקים, שווים, בטוחים, מוגנים.

לא לזרוק עליי אבנים, אבל ממחקר רב שנים מאוד (תתייחסו למילה “מחקר” באופן סופר חופשי, בבקשה), זה העניין:

אישה (בהכללה גסה מאוד!!) צריכה מילים, מעשים, עטיפה ותמיכה רגשית ופיזית, כדי להרגיש אהובה. כשהיא תרגיש אהובה, היא תרצה סקס.
גבר, בשביל להרגיש אהוב, צריך סקס. כל השאר זה בונוס.

ונשים לא מבינות את זה, וגברים לא יודעים להגיד את זה.

גברים, זה מה שאתם צריכים לומר לאישה שלכם:  זה לא הסקס שחסר לי. לגמור אני יודע לבד. מה שחסר לי זה החיבור איתך. אני לא מרגיש אהוב.

אבל בכנות, אני לא יודעת לכמה גברים המשפט הזה יועיל. סביר שתקבלו איזה נאום על זה שכל הבית עליה, ואם רק הייתם עוזרים קצת יותר אולי היא לא הייתה עייפה בסוף היום. גם זה נכון.

שווה לנסות, ואם זה מה שאתם מקבלים, גשו לאיזה סבב קצר בקליניקה. אני מסדרת את זה בצ’יק.

אבל לגבר שמסתובב בעולם הזה ומשתוקק להרגיש אהוב, יכולים לקרות שני דברים: אחד – הוא ימשיך לזיין בחוץ בניסיון למלא את הבור, או שתיים – הוא יתאהב במישהי שתיתן לו בדיוק את הדבר הזה, את התחושה שהוא אהוב, שתסתכל עליו בעיניים של זרקור ותסגוד לגוף שלו.

שוב, מנסיוני, נשים נוטות פחות לראשון ויותר לשני.

חוסר בסקס בכלל יגרום גם לאישה בסוף להרגיש שהיא לא אהובה. אבל ברוב המקרים היא לא תלך לחפש סקס, או אפילו לחפש בכלל. היא תמתין, ואהבה תמצא אותה. או שהיא תעזוב.

הענשה

נדיר יותר, אבל קיים. כשאחד מהצדדים מרגיש שהוא תחת התקפה מתמדת, או מקבל קור תמידי, ואם הוא לא יכול פשוט להגיד את זה, או לגרור את הצד השני לטיפול זוגי, הוא “יעניש” אותו ללא ידיעתו, בחנ”מ. זה צעד ילדותי במידה מסויימת, ואופייני יותר לגברים.

מתי אנשים נתפסים?

זו דעה לא פופולרית, אבל אי אפשר להתווכח עם הנכונות שלה – חנ”מ מביא לעיתים קרובות פריחה בבית. בן הזוג הבוגד סבלני יותר, מחוייך ורך יותר, גם כי הוא (או היא) כועס פחות, וגם בשביל לאזן את המצפון שמציק. זה יכול להביא לשינוי במערכת היחסים.

כל עוד לא מגיעים לפיצוי יתר, זה לא השלב שנתפסים בו.

אנשים שהתאהבו ככה שכל יכולת ניהולית ושליטה נעלמה להם (לא מומלץ) ומתחילים לעשות שטויות אידיוטיות, נתפסים. יש משהו בהתאהבות שמחזיר אותנו לגיל הטיפש-עשרה, שמה שהכי מאפיין אותו זו האשליה של “לי זה לא יקרה”. אם תסתובבי בחוץ יד ביד עם מישהו שאינו בעלך, בסוף מישהו יראה אתכם, אן מה לעשות.

אבל רוב האנשים נתפסים כשהרומן נגמר. אם קשה להסתיר אושר עילאי, הרי שכמעט בלתי אפשרי להסתיר כאב. הצד השני, שקיבל פתאום בן או בת זוג עם דיכאון קליני, בלי שום הסבר, יתחיל לחפש הסברים, ומי שמחפש, גם מוצא, במיוחד שמרוב כאב אמצעי זהירות נשכחים, ואם הרומן נגמר, בכלל יש כבר תחושה שאין מה להסתיר.

חנ”מ טהור זה משהו שפחות נתפסים בו, כי אין מעורבות רגשית, ומי שכן נתפס, באמת צל”ש על טימטום.

אז למה גברים נתפסים יותר?

קודם כל, כמו שאפשר לראות, רוב החנ”מ הוא קריאה לעזרה. במקרה כזה, אם הצד השני לא שומע את הקריאה, לשם מה התכנסנו? אז גברים דואגים להיתפס. הם שוכחים למחוק שיחות, שוכחים את הטלפון לא נעול, שוכחים לשלם במזומן במלון או חנות התכשיטים…

גברים אינטליגנטיים ושקולים לגמרי נהיים פתאום אידיוטים מבולבלים. ולא סתם. הם דואגים להיתפס, או יותר נכון תת המודע דואג להם. זה מתאים גם לסעיף הענשה.

כמו שאמר איזה גבר לאחרונה:  שתגלה. לא אכפת לי. אז נתגרש.
והוא חי בסרט, כי אם הוא רוצה להתגרש, אז שיגיד את זה. להתגרש מאישה כועסת ונעלבת, מאישה נבגדת, זה גיהינום קטן, ועם כל זה שהוא רוצה להעניש אותה על שנים שבהן הוא הרגיש שהיא לא רואה אותו, יש ילדים בתמונה, והמוח צריך לנווט פה.
דבר המטפלת: ריקוד זוגי זה תמיד ריקוד. אם היא לא ראתה אותו, הוא לא הנכיח את עצמו, וכנראה גם הוא לא ראה אותה. שווה לדבר על זה לפני שעושים שטויות.

סיבה נוספת ולא פופולרית היא שגבר שיסתובב מספיק בחוץ בסוף ייפול על איזו קרייזי שתתקשר לאשתו. לנשים שבוגדות זה לא קורה. גברים בנויים אחרת. בטוחה שיש חריגים. לא נתקלתי.

נשים, איכשהו, טובות יותר גם בהסתרת ההתלהבות וגם בהסתרת הכאב, או שהגברים שלהן בבית פשוט לא רגישים, לא יודעת. כמו כן, האינטרס של הנשים לשמור על הקן המשפחתי גבוה יותר. טובת הילדים באה לפני טובת הבעל, המאהב, ולפני טובתן האישית, אז הן מתנהלות הרבההההה יותר חכם. שוב – מנסיוני.

סיכום ומסקנות

אתם כבר עצבניים עליי ברמה של קלשונים, אז אני אגיד את זה הכי פשוט: לבגוד זה חרא. לשקר זה חרא. ויש לזה מחיר אישי – תמיד!

אם היינו חיים בעולם מושלם, לכולם היה איקס, וכולם היו אקסיומה, והיו סומכים על האהבה שלהם שהיא תדע לסחוב הכל. לכולם הייתה בריכה שלמה ומתפקדת של אהבה עצמית, והם היו יודעים שגם אם מערכת היחסים תתפרק, האהבה לא מתה, והם בטח לא. כולם היו משתמשים בתקשורת פתוחה, כנה והוגנת, ומנהלים את הקונפליקטים שלהם בחוכמה ובשליטה, מהראש.

דיברתי סינית? לא מכירים את איקס, את האקסיומה, הבריכה ותקשורת פתוחה, כנה והוגנת? תמצאו פוסטים על כל אחד מהם בבלוג.

בעולם כזה זה היה אידיוטי לבגוד.

אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם, ולפעמים, בסט מסויים של נסיבות, חנ”מ (שאין בו נזק!) הוא הפתרון הכי פחות חרא ממגוון פתרונות חרא אפשריים.

יש שיגידו שאני מנרמלת בגידה, אבל בלי קשר אליי יש איזה “פעמון גאוס”, ואנחנו מסתכלים היום על נורמה. הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה, בקול רם וצלול.

בכל פעם שאני מדברת על בגידה באופן אחר מאשר העלאה על המוקד, אנשים תוקפים אותי אישית (ואני בכלל לא הטיפוס הבוגד…) ואני מבינה שדרכתי שוב על אחד הטריגרים הכי גדולים שקיימים. אני זוכרת ימים שבהם זה היה גם הטריגר שלי.

עדיף להפסיק לפחד, להסתכל לזה בעיניים, ביושר ובאומץ, ולנהל!

באתר שלי יש מדריכים להורדה בחינם לנבגד ולנבגדת (הם טיפה שונים, מטבע הדברים), שבהם עשרה שלבים קלים (טוב, לא קלים) ופשוטים (טוב, ממש לא פשוטים) לסיים אירוע בגידה במינימום נזק ומקסימום רווח, ואתם מוזמנים להוריד, וגם לשלוח לכל מי שזה יכול לעזור לו. הגיבו ואשלח לכם, אם אתם לא יודעים איפה מוצאים את האתר.