הימים האחרונים גרמו לי לחשוב הרבה על אבק.
ברור למה, נכון?
לאלרגים שבינינו ימי האובך האלה הם ימים של סיוט.
אבל בין עיטוש לשיעול חשבתי גם על אהבה.
אתם לא מתפלאים, נכון?
חשבתי על האבק שאנחנו צוברים.
גרגר אבק, שניים, חמישה, חמישים, חמש מאות… זה לא מורגש בכלל.
אבל קחו את זה כמה שנים קדימה…
מכירים את החידה – מה כבד יותר, טון פלדה או טון נוצות?
גם טון אבק הוא עדיין טון, ואם ניתן לאבק להצטבר כך שיגיע למשקלים מורגשים, הוא יוריד אותנו למטה בדיוק כמו משקולות ברזל.
אבק יכול להיות ההרגל שלו לנדנד רגל כשהוא מדבר, או להירדם על הספה.
זו יכולה להיות הצורה שבה היא שואבת את המרק מהכף.
אבק יכול להיות ציפיות קטנות ואכזבות קטנות, כמעט לא מורגשות.
הוא יכול להיות געגועים, או דאגה בלתי פוסקת.
אבק יכול להיות הבדלים בצרכים הנפשיים או הגופניים, או הבדלים ביכולות.
כולנו צוברים אבק.
תמיד יש מחר, בשבוע הבא. זה הרי רק כמה גרגירים קטנים…
לפעמים אנחנו לא יודעים בכלל, עד שאנחנו קולטים שאנחנו הולכים כפופים תחת העומס.
לפעמים באה דרמה גדולה ומנערת את האבק.
דרמות גדולות הן סיכון. לפעמים יוצאים מהן פצועים וחבולים, ואז האבק הוא הבעיה הכי קטנה.
אז מה צריך?
קודם כל לזהות את זה.
אחר כך לדבר על זה.
לפעמים זה יספיק. לפעמים לא.
לפעמים צריך יהיה לעשות שינוי.
לפעמים צריך יהיה להכניס את זה להומור.
ולפעמים יהיה צריך קצת חופש.
אתמול יצא לי לדבר עם מישהו שהעיד שיש לו את הזוגיות הכי טובה שהוא מכיר.
אמרתי לו: “טוב, זה קל. צריך רק לא להוריד מזה את העיניים.”
העיניים שלו התרחבו, כאילו בחדר של דוברי סינית, הוא מצא פתאום דובר עברית. “כן!”
נו טוב.
לא להוריד מזה את העיניים זה אידיאל.
יש לנו חיים, ילדים, משפחה, חברים, צרות אחרות.
אבל שבו רגע עם עצמכם ותחשבו:
איפה אתם צוברים אבק?
מה יהיה הדבר הזה שבעוד חמש שנים לא תוכלו לסבול יותר?
עדיף להעביר סמרטוט לח כל שבוע, ולא להתמודד עם טון אבק.
לא ככה?
