רבות כבר נאמר ונכתב אודות המלחמה הזו ועוד רבות ייאמר, כאילו המלחמה הזו רובצת כאן כבר שנים ולא כמה חודשים ספורים. ההשפעה עלינו ללא עוררין עוד תרחף מעלינו ובתוך כל אחד מאתנו, במיוחד כל מי שהוא יהודי או ישראלי.
המתח, העצב, במיוחד העצב, הכעסים, החשדנות, הכאב שלא נגמר עם כל פרסום שאנחנו לא רוצים שיהיה מותר, הבילבול, הטראומה, הפוסט טראומה האישית, היהודית והלאומית. בזמן כל כך קצר חווינו קשת כל כך צרה של רגשות שליליים שמרוכזים בעם שהיה עד לפני רגע שסוע וכעת בהלם וכזה שמחפש נקמה ותשובות.
לא קל להיות בימים אלה יהודי או ישראלי או אמא, חייל או חיילת, בת, בן, אבא, מורה, רופא, עובד סוציאלי, חקלאי, סבא שעלה מאירופה הנאצית, משפחה שברחה ממלחמה מאוקראינה, עולה חדש, יורד ותיק, עיתונאי ואפילו פוליטיקאי.
יסמין מועלם, שאני אוהבת עוד מלפני שהתפרסמה בשירה הנודע “יהיה טוב” בתקופת המלחמה ובשיר אחר שלה “יחפים” שרה, ” וזו תקופה קצת מוזרה, להיות בן אדם” והיא כל כך צודקת.
כולנו נשמות קצת תלושות כרגע, לא לגמרי כבויים כי מנסים להמשיך הלאה ולא לגמרי חיים כי מרגישים תקועים עדיין בתאריך אחד, שאף אחד לא יכול ולא רוצה לשכוח לעולם. קשה מאד להמשיך כך לאורך זמן ואני מתחילה לראות את הסדקים האלה במעגלים הקרובים והרחוקים שלי.
רוב החיילים יהיו האחרונים שיאפשרו לעצמם להישבר כי הם מרגישים את הנטל של ההגנה על המולדת ועל כולנו. אני תפילה שכולנו כעם וכפרטים נדע להכיל אותם ברגעים האלה ולתמוך בהם כשזה יקרה וזה יקרה בוודאות.
המשפחות שנפגעו ישירות ביום הזה אפילו לא נסדקו, אלא ישר נשברו ולעולם לא ישובו להיות אותם אנשים שהיו לפני היום הארור הזה ובצדק. אני יודעת שאנחנו עוזרים להם ככל שאנחנו יכולים כמדינה וכאזרחים מאז אותו יום, למרות שזה לעולם לא יספיק ולא ישיב את מה שאיבדו.
נשארנו אנחנו, אלה שהביטו מהצד, שלא נפגעו ישירות, שרק צפו מהכל והתפללו שמה שאנחנו רואים זה רק חלום בלהות ושתיכף נתעורר חזרה לשיט המוכר שלנו שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. לשיגרה למינוס, לבעיות עם הבני זוג ולתלונות על המדינה. אנחנו נסדק וכבר נסדקים ראשונים.
לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו והיא באה, איך לא, ברגעים הכי לא נוחים ומתאימים והטריגר שלה לרוב לא יהיה קשור בכלל לאירוע משמעותי, אבל הוא יהיה הקש ששבר.
נקודת השבירה הזו תגיע בגלל שהבעל או הבן או הבת נמצאים כבר שלושה חודשים בלחימה מסוכנת ולא רואים בית ומשפחה ואנחנו דואגים ומתפללים בלי סוף. אנשים שלא ישנים טוב בלילות וחרדים בכל רגע נתון של היום והלילה.
היא תגיע בגלל העומס הרגשי של צפייה רצופה בטלויזיה ובלטגרם ובליעת כל מילה שמופצת ומציפה את הנשמה על כל מי שהיה שם, ראה, חווה, נחטף או נפצע ובני משפחותיהם. רגשות שקשה להכיל וקשה להתמודד ללא סיוע נפשי שיתווך את כל הזוועות שראינו אנחנו וילדינו הצעירים מדי. אנשים הפכו להיות רגישים לכל דבר או אדישים ומנותקים וזה רק יחמיר.
היא מגיעה מאנשי מקצוע שפועלים ישירות מול מי שנהרג, נפצע, נאנסה ומי שאיבד את ביתו ואת ההווה שלו.
היא תגיע בגלל שבני נוער וילדים לא מקבלים תשובות טובות מהוריהם ומוריהם, למה זה קרה לנו ובעיקר למה זה כל הזמן קורה ורק לנו ולמה בכלל מגיע לנו שישנאו אותנו כל כך. אני מצטערת ילדתי הקטנה שאמורה להתגייס בעוד שנה וחצי – אין לי עבורך תשובה ממש טובה, לא משנה כמה השקעתי בהשכלתי האקדמית בתחום וכמה את חושבת שאני יודעת, כי גיליתי כמה מעט אני יודעת וכמה עוד קל להפתיע אותי גם בגילי הנושק לחמישים.
אז למה לצפות ביום שאחרי ? שלא יהיה יום שאחרי. בכל אחד ואחד מאתנו שהיה חי והבין משהו ביום השבעה באוקטובר תשפ”ד, ניטע שתיל קטן של עצב שילווה אותנו עד סוף ימי חיינו ונספר עליו לנכדינו כדי שאלה יעבירו זאת הלאה, ממש כמו סיפור יציאת מצרים או השואה.
זה לא אומר שלא נצחק יותר, נאהב יותר, נתפתח או נחיה. זה פשוט אומר שאנחנו נישבר ברגעים שונים, באופן שונה ונתאחה בזמנים שונים. אי לכך נצטרך להיות אקסטרה רגישים ומכילים אחד את השני אם נרצה להמשיך להתקיים כאן כעם מאוחד ומשגשג.
אני רוצה להאמין בכל ליבי וזה תלוי רק בנו, שאנחנו נצליח במשימה הלאומית הזו ובעיקר האנושית הזו, כי על זה בנויה התקווה בת שנות אלפיים ועל זה מושתתת האומה הקטנה והמופלאה הזו שהביטה לזוועות האנושיות הקשות בעולם בלבן של העיניים והמשיכה ואף על פי כן. עם ישראל חי.
