מצפון
למה צריך את זה?
מה עושים עם זה?
…
אם יש שאלה אחת שעולה שוב ושוב. בכל מיני מקומות שאני מצויה בהם, וגם סתם כך, הרי שהיא – מה עושים עם המצפון הכואב?
אז חשבתי על זה קצת…
ואני רוצה, כרגיל, להציע פרשנות קצת אחרת. הבחנה ודיוק.
בואו נתחיל מלדבר על המצפן הפנימי.
מצפן
המצפן הזה אומר לנו בגדול מה טוב ומה רע.
ברור שהוא מאד מאד תלוי תרבות, כשיש דברים שיהיו משותפים לכולם, למעט פסיכופתים.
למשל, ברור לכולם שלקחת חיים זה לא סבבה.
גם לזה יש תת סעיפים וחריגים, כן?
אבל בגדול, יש משהו שמתקומם בנו כשאנחנו עושים דברים מסויימים.
בנוסף, לפחות לי די ברור שיש דברים שלא עושים אותם, אם את רוצה להישאר ביחסים טובים עם קארמה.
ברור לי לגמרי שבעוד שהרוב יסכימו איתי על רוב הדברים, הבטן של חלק מכם תישאר שקטה לגמרי.
ובכל זאת, יש איזה מצפן פנימי לרובנו.
אז למה צריך מצפון?
כאבי מצפון הם הדרך שלנו לאזן את המאזניים.
מה זה אומר?
איפשהו עמוק בפנים, כולנו מאמינים שאם נעשה משהו לא טוב, יש איזה ״אבא גדול״ שיעניש אותנו, בין אם זה אלוהים, היקום או קארמה, או התת מודע שלנו עצמנו.
המצפון הוא מנגנון להימנע מענישה.
מי שהיא אמא בטח תזדהה: הילד שבר משהו, הוא בא אלייך ואומר: ״שברתי לך את הבושם. אני אלך לחדר עד הערב.״
הילד בוחר לעצמו עונש, מתוך מחשבה שאם את תענישי אותו, זה יהיה יותר גרוע.
ככה אנחנו גם בתור מבוגרים.
אם ״חטאתי״, ה״אבא הגדול״ בטח יעניש אותי נורא…
אז אני אעניש את עצמי בכאבי מצפון, והנה, כבר סבלתי! אין צורך להעניש אותי!
אבל אם אין ״רע״ ו״טוב״, ויש רק את החיים, והשיעורים שהם מביאים אלינו, ואהבה ופחד, אז כל עוד שניקח את השיעור הזה לתשומת ליבנו, נקשיב, נלמד, נתקדם ונעבור את הבחינה, הרי שעשינו טוב…
ייסורי המצפון הם לא רק מיותרים, הם לגמרי לא יעילים.
הם לא מועילים לכם. הם לא מועילים לאדם שפגעתם בו. הם לא מועילים ליקום/אלוהים/קארמה.
יותר מזה, מי שסובל ייסורי מצפון ירשה לעצמו לעשות עוד דברים לא מיטביים, כיוון שהוא כבר העניש את עצמו על הדבר הקודם, ואיזן את המאזניים.
מה כן? להתנצל, אם צריך ואפשר. ללמוד לעתיד לא לחזור על אותה שטות. ללמוד את השיעור.
תנו לי לסיים בסיפור קצר:
כשהייתי ממש ממש ממש קטנה, אני והגבוה היינו באיזו הפסקה (הרבה לפני הנישואים. שנים), ובהפסקה היה אלון.
לפני שהגבוה ואני חזרנו סופית, הייתי צריכה לקבל החלטה עם מי אני רוצה להיות.
יצא שאני קצת עם זה וקצת עם זה, וייסורי המצפון חגגו, למרות שאולי תגידו שאין באמת על מה.
הדברים שאני רואה היום, כאדם בוגר, מסביבי, הופכים את הסיפור הזה לקצת מצחיק.
עדיין… אני הרגשתי כתם שחור על הנשמה שלי.
בסוף אמרתי לעצמי ככה:
תתגרשי או מזה, או מזה, או מייסורי המצפון!
עשיתי את ההחלטה הנכונה, כמובן…
התגרשתי מייסורי המצפון, והתחתנתי עם הגבוה.
…
אז תתגרשו מייסורי המצפון שלכם.
זה לא הגיוני ולא יעיל, וזה מביס את המטרה.
לא יורים ובוכים.
במקום זה, תחליפו את המצפון במצפן.
שימו לב שאתם לא פוגעים באף אחד/ת מילימטר יותר ממה שחייבים, ואם אפשר, לא בכלל. אל תגזימו, אל תחצו גבולות ברגל גסה ותמיד תמיד תשימו את עצמכם בנעלי הצד השני, או השלישי.
זה לא תמיד אומר שתפסיקו בכלל.
יש כאן איזון עדין בין סיכון לרווח. שימו לב שהוא נשמר.
החיים האלה מזמנים לנו מספיק אתגרים גם בלי שנעניש את עצמנו בעצמנו.
