את הדרך לכנרת עשינו ברכבת מתל אביב לצמח. היה חם מאוד ולח באמצע חודש נובמבר 1920, חום ולחות שלא הכרתי מהבית.
אני זוכרת שהבטתי בחצאית הארוכה שלבשתי והבנתי שעכשיו זו מציאות חדשה ואחרת, ולמראה של החצאית, נזכרתי בבית, ובמסע הלא יאומן שעשינו מברודי עד לרגע הזה, בו אני יושבת ברכבת איטית, שנוסעת אל מחנה גדוד העבודה בכנרת.
את כל הדרך עשינו ארבע חברות טובות מהבית, כשירדנו בתחנת הרכבת בצמח, זהרה מולנו הכנרת בנצנוצי אור של סוף היום. סירה קטנה חיכתה לנו, עליה העמסנו את תיקי המסע.
עלינו לסירה, נזהרות שלא ליפול בבושה למים. החצאית הכבדה שלי נרטבה בשוליה והפכה כבדה עוד יותר, והחבר שהשיט את הסירה חייך אליי בהבנה.
כשירדנו מן הסירה במחנה גדוד העבודה, חיוך של אושר נמרח על פניי העייפות “חברות יקרות שלי” קראתי בהתלהבות: “הגענו! הגשמנו את שחלמנו שם בברודי הקרה והרחוקה” התחבקנו ורקדנו בצהלות שמחה.
החלוצים הוותיקים הביטו בנו במבטים עייפים ומשתאים ורק אחד מהם, בחור לא גבוה, מבט טוב בעיניו הכחולות וחיוך דק על פניו, ניגש אליי והושיט ידו “אני אהרון. ברוכה הבאה” מבולבלת הושטתי לו את ידי “אני חנה” אמרתי וליבי פרפר בחזי.
היום כשאני כבר סבת ימים ואהרון הלך לעולמו, אני נזכרת בימים החמים של סוף נובמבר 1920 בהם התאהבנו על שפת הכנרת הכחולה. נזכרת בעבודה הקשה בסלילת כביש טבריה צמח, ביבלות המדממות בידיי ובחצאיות הכבדות שנמלאו חורים.
אני נמלאת גאווה ושימחה על הדרך שעשינו מהיערות של ברודי אל ההגשמה בארץ ישראל, על הדרך האישית שעשיתי מנערה צעירה ומלאת אידיאלים אל סבתא עטורת נכדים, באהבה עם אהרון אהובי, החלוץ טוב העיניים.
