“חבל שבכלל נולדתי לאמא כמוך” צעקתי לעברה של האשה שנשאה אותי בריחמה במשך תשעה חודשים מלאים פלוס עוד כמה ימים ואז בכאבים בלתי נסבלים, שרק חומרים משככים חזקים הצליחו למנוע ממנה מלהתעלף, היא שיחררה אותי מתוכה.
המילים שאמרתי לה חתכו אותה ויכולתי באותה מידה לבוא עם סכין מטבח ולחרוט לה את המילים האלה על העור ממש מעל המקום שבו הלב ממוקם.
אני שונאת את עצמי ככה כשאני מוציאה מילים כאלו ולא מצליחה לפלטר את עצמי וברגע זה אני לא בטוחה שאני היית ראויה לכל החודשים האלה שהגוף שלה הזין את הגוף שלי ואת הכאבים של הלידה שלי.
ברגע זה אני אפילו לא בטוחה שאני ראויה לכך שאשה כמוה גידלה אותי במשך שמונה עשרה שנים עם כל הקריזות שלי, מצבי הרוח ההפכפכים שלי, האלרגיות שלי, הרגישויות שלי והתקפי הזעם שהתחילו אי שם בגיל שנתיים ולא ממש נגמלתי מהם, כפי שנגמלתי מהחיתול המוצץ או בקבוק החלב.
לא ראיתי את הדמעות שלה שהגיעו בעקבות המילים הנוראיות שלי, אבל יכולתי מהחדר ליד לשמוע את קינוח האף וכל מה שרציתי היה לקבור את עצמי מתחת לעץ הלימונים שנהרס בסופה האחרונה. אולי כך יצמחו בו לימונים ולפחות אמי תוכל להנות ממשהו טוב שייצא ממני.
לא ברור לי למה דווקא עכשיו עלה לי הזיכרון הזה, אבל אני יודעת דבר אחד, אני רוצה עכשיו את אמא שלי יותר מהכל. אני רוצה שהיא תחבק אותי הכי חזק שיש ותלחש לי שהיא סולחת לי על הכל ושהיא באה לקחת אותי הביתה. שהיא תמחק לי מהזיכרון את כל מה שראיתי בחמש וחצי השעות האחרונות.
את הצרחות, ההלם, הכאב, הצימאה, הרעב, העצב, הכעס והפחד, בעיקר את הפחד.
בכל חיי לא פחדתי ככה ולא הרגשתי כל כך לבד כמו השעות האחרות. רגע לפני הכל הייתי מוקפת בחברים שלי, בזרים שרוקדים, משתוללים, שמחים, צוחקים, שיכורים, מסטולים וברגע אחד הכל הפך לחור שחור שבולע אותנו אחד אחרי השניה.
זה התחיל ביאיר שנפל ראשון מכדור שפגע בו בעין ואז טלי חברה שלו שנתפסה והדבר האחרון ששמעתי אותה צורחת זה “הצילו”.
כאילו שהמילה “הצילו” לא מספיק נוראית, אז מהפה שלה באותו רגע זה היה נשמע כמו הדבר הכי נורא שאוזניים אנושיות יכולות להיחשף אליהן.
כמה תמימה הייתי ברגע הזה, כשעוד חשבתי שלא אשמע “הצילו” יותר מבעית מזה. רק כשרון, החברה הכי טובה שלי מכיתה ה’, נפלה על האדמה לידי מכדור שפגע ברגלה והתחננה לי שאעזור לה לקום ולברוח, הבנתי מה הכוונה ב”קול של חיה פצועה”. הם היו מאחורינו במרחק של כמה עשרות מטרים בסך הכל וידעתי שאני אוכל לברוח מהם, בכל זאת התאמנתי בשנה האחרונה להיות חיילת קרבית וריצות לא היו דבר זר לי.
חמש שניות, זה כל הזמן שלקח לי כדי להחליט שאני לא יכולה לעזוב אותה שם איתם. לא אחרי מה שראיתי במחבוא הקודם שהיינו בו. בכל חיי הקצרים שלי לא חלמתי שהעיניים שלי יראו זוועות כאלה שבני אנוש עושים לבני אדם אחרים. גם כשעצמתי עיניים עדיין יכולתי לראות הכל וגם כשדחפתי שתי אצבעות לאוזניים שלי, יכולתי לשמוע את כל מה שהם עשו שם.
גם כשהרמתי את רון מהאדמה, שספגה כבר לא מעט דם מהרגל שלה בזמן כל כך קצר, ניסיתי להישאר תמימה שאני אצליח לגרור אותה ושנרוץ יחד לאן שאמרו לנו שכדאי לנו לברוח כדי להסתתר יותר טוב.
בשניות שנותרו עד שחמשת המחבלים שרצו אחרינו הגיעו אלינו, הספקתי ללחוש לרון את המשפט שתמיד אמרתי לה מאז שהכרנו ובכל הרגעים הקשים שלנו – “עכשיו תעצמי עיניים ותיזכרי ברגע הכי יפה שלנו ותזכרי שעוד נייצר הרבה כאלה”.
אפילו אני לא האמנתי שמה שיקרה לנו בדקות הקרובות יאפשר לנו ליצור רגעים יפים יותר, אבל היה חשוב לי להיות בשביל רון מה שהייתי רוצה שאמא שלי תהיה בשבילי – מישהו שמחבק ומנחם ובעיקר ייתן תקווה.
ליטפתי את הדמעות של רון אחרי שלחשתי לה את המילים האלה ועצמנו יחד עיניים. ביקשתי ממנה לא לפתוח אותן יותר. להרגיש את הזוועות ולראות את זה קורה לנו זה כבר יותר מדי ולמרות שממש ניסיתי בכל הכוח לברוח למחשבה אחת יפה שהיתה לנו מהעבר, ההווה נדחף ולא נתן לי להיזכר.
הכאב עליי ועל רון היה עצום מדי. אמא שלי עלתה כל כמה שניות במוחי וניסיתי לשאוב כוחות מהמחשבות עליה, אבל אני מודה שהיו רגעים שרציתי לוותר ולעצום עיניים שלא ייפתחו לעולם יותר. זה כמעט קרה יותר מפעם אחת והפעם האחרונה היתה כששמעתי יריה והפסקתי אחריה לשמוע את רון. התחננתי בשקט שיגמרו גם אותי ושכל הסיוט הזה כבר ייגמר. והרי מה הטעם להמשיך לחיות אחרי זה ושלא אוכל יותר ליצור שום רגעים יפים עם רון?!
לא הבנתי בהתחלה מה גרם להם לעזוב אותי ברגע מסוים ולהשאיר אותי על האדמה ליד רון ולרוץ למקום אחר. רק בשבעה של רון, שמעתי מישהו שסיפר לאמא שלה שהוא הגיע אלינו מיד אחרי שזה קרה והוא זה שהרים אותי מהאדמה והעלה אותי לרכב הצבאי שנהג בו. אני לא זכרתי שהיה שם בכלל צבא, אבל הוא סיפר שהיה בחופשה בבית והגיע משדרות כששמע מה קרה ונסע דרך השדות לחפש ניצולים מהמסיבה.
את רון הוא לא לקח ובגלל שלא פתחתי את העיניים שלי והתעלפתי קצת אחרי שהועברתי לרכב שלו, לא באמת הספקתי להיפרד ממנה ולנשק אותה לשלום הראוי לה. אני קצת שמחה שלא ראיתי את רון במצבה ויכולתי בכך להגן על הרגעים היפים שלנו שלא יזדהמו מהרגעים הכי מכוערים שלנו.
בדיוק חודש אחרי, שתלתי בגינת ביתם של הוריה של רון עץ לימונים ואת העץ השני שתלתי בגינה של אמי. מגיע לאמא שלי שאכין לה מדי פעם לימונדה.
קרדיט לתמונה-
