כשהייתי בת שש עשרה וחצי רציתי למות. באמת. אפקטיבית. זאת לא היתה סתם גחמה חולפת ולא קריאה לעזרה. אף אחד לא יכול היה לעזור לי, ואני קיבלתי החלטה מושכלת לגמרי שכדאי לי למות. מושכלת, כמובן, בקנה המידה המוטרף מהורמונים של גיל ההתבגרות ובהתחשב בנסיון החיים שהיה לי אז, כלומר, אפס.
למה רציתי למות, התכוונתי למות? ובכן, מעשה שהיה, כך היה. בגיל ארבע עשרה וחצי מצאתי את אהבת חיי, הילד (שפעם יהיה גבר) שרציתי להתחתן איתו, לעשות איתו ילדים ולהזדקן במחיצתו. הייתי חותמת בשם משפחתו וחיי היו מורכבים מהרגעים שהייתי איתו ומהרגעים שבהם חיכיתי להיות איתו.
בגיל חמש עשרה זה נגמר. תרמו לכך מרחק פיזי, חברה טובה אחת שלי, והעובדה שכנראה הייתי גדולה עליו בכמה מספרים (הוא אמר, לא אני).
במשך כמעט שנתיים בכיתי יום יום, וזה כשהמצב השתפר קצת.
בעיקר בכיתי בכל פעם שצחקתי.
במשך הזמן ניסיתי לצאת עם בנים. זאת לא היתה בעיה בשבילי. למדתי בבית ספר שכולו בנים, ביליתי בחברת מבוגרים ממני, היה לי שיער ארוך, מתניים של צרעה, רגליים בנעלי עקבים ועוד תכונות פיזיות ואחרות שאיפשרו לי להשיג מי שרציתי, אבל אני רציתי אותו. בכל פעם שיצאתי עם עוד חתיך הורס והבנתי ששוב לא יקרה לי שום דבר בפנים, בלב, הנפילה היתה כואבת יותר.
לאט לאט החלה להתגבש בי התיאוריה שלכל אחד יש אהבת חיים אחת. אם יש לו מזל, הוא מוצא את אהבת חייו. לא לרבים יש מזל כזה. לי היה חוסר המזל האולטימטיבי – מצאתי את אהבת חיי ואיבדתי אותו. אחר לא יהיה. גם אם אגדל, אנשא ואביא ילדים, ותהיה לי קריירה מוצלחת וחיים מעוררי קנאה, לעולם לא אוהב שוב באמת. כל דבר מהרגע שאיבדתי את אהבת חיי יהיה התפשרות.
הגיון ללא רבב, אין ספק.
ברור שחשבתי גם על אלה שאפגע בהם אם אמות – הוריי, אחיותיי, חבריי, ולכן משכתי עוד ועוד את ההחלטה בעניין. נראה היה לי פחדני ואגואיסטי להמיר את הכאב שלי בכאב שלהם.
ניסיתי שוב ושוב להפעיל את הגוש המדמם שהיה פעם ליבי, ולשווא. כשהייתי בת שש עשרה וחצי היו בתוך תקופה קצרה שניים שהיה להם סיכוי של ממש, א’, בחור הורס, מצחיק, חכם ועם חבורה מגובשת שיצאה כל ערב שישי יחד, ובחור דני מהמם עם חיוך של מלאך ונשמה תואמת, שאהב אותי מאד. עד מהרה התברר לי, שלא הסיכוי לחיים נורמאליים של בת-עשרה עם חבר קבוע ולא האהבה הרחוקה והאקזוטית שגילם הדני, לא הצליחו לעורר אצלי שום רגש, אלא אם כן אתם מחשיבים רחמים עצמיים.
בשבילי, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אז באותו יום, בגיל כמעט שבע עשרה, התיישבתי על אדן החלון והחלטתי לגלגל שוב במוחי את תרשים הזרימה של מותי, ואם התוצאה לא תשתנה, פשוט ליטות בעדינות הצידה.
למזלי, ואולי גם למזלכם, אמא שלי נכנסה באותו רגע לחדר, בטח בשביל להגיד לי לסדר. מבט אחד הספיק לה להבין מה קורה. היא זינקה עליי בצרחה ומשכה אותי למטה.
למחרת בבוקר נלקחתי אחר כבוד ל”שלוותה”. להפתעתי, המקום היה ירוק ומסביר פנים, והפסיכולוג חבש משקפי ג’ון לנון עגולים ונעל כפכפים. בניגוד למה שחשבתי עד אותו רגע על פסיכולוגים, הוא לא שאל אותי שאלות על ילדותי (מושלמת, תודה) ואם אבא שלי התעלל בי (לא, תודה), אלא פתח איתי בשיחה על ספרים שאני אוהבת, ותשמעו, האיש הזה קרא כל מה שקראתי, וזה לא היה קל באותם ימים, כי אני קראתי את כל המד”ב והפנטזיה שתורגמו לעברית עד אותו רגע.
לאחר שסיימנו לנתח מגוון ספרים הוא שאל אותי בעדינות למה החלטתי למות, ואני פירטתי לו את משנתי המדוייקת.
מה שהוא אמר היה זה: “אני מבין שזה נראה לך ככה עכשיו, אבל אם תחכי, לא עוד הרבה זמן, תיפתח בפנייך דרך אחרת, חדשה, שאת לא יכולה לראות עכשיו.“
אני, מתוך כבוד אמיתי אליו, הסכמתי להמתין עם גזר הדין. הוא קרא להוריי לחדר ואמר להם שהכל יהיה בסדר ושיקחו אותי הביתה. חשבתי שהאופטימיות שלו היתה מוגזמת לאותו רגע.
הגעתי הביתה, הרמתי אגרוף לשמיים ונתתי לזה עוד שבוע. נדיב מצידי.
ביום שלישי, בדיוק באמצע השבוע, פעמיים כי טוב, מצאתי את אהבת חיי.
אנחנו כבר שלושים שנה ביחד.
הבנתי שהחיים שלי מלאים ערך, מלאים צבע ותוכן ואהבה ותקווה לעתיד מזהיר, גם אם יש בהם רגעים קשים או כואבים, ושאין שום סיכוי שבעולם שאוותר עליהם.
ואז הבנתי גם, שאהבת חיים היא לא אדם, היא יכולת שלנו, והיא איננה מוגבלת בשום צורה אלא בגבולות שאנחנו מציבים לה. יכולות להיות בחיינו אהבות חיים רבות ככל שנחפוץ, בזו אחר זו או אפילו במקביל, ואהבת החיים הגדולה מכל, כפי שאמרה המנוחה וויטני יוסטון, היא האהבה לעצמנו. אם אנחנו חיים באהבה הזו, רק השמיים הם הגבול, וגם זה לא.
שתהיה לכם שבת של אהבה, ואם עוד לא מצאתם את אהבת חייכם, אל תתייאשו. שווה להישאר פתוחים לרוחות של האהבה, כי היא תגיע, ואז עוד אחת, ואז עוד אחת…
