היה היתה פעם, בארץ רחוקה רחוקה, נסיכה יפה, רק שאף אחד לא ידע שהיא נסיכה. ההורים שלה חשבו שהיא לכלוכית, ואהבו רק את אחיותיה החורגות. בכל לילה, לפני ששכבה לישון על מזרן הקש שלה, היתה הנסיכה חולמת על הנסיך היפה שיציל אותה.
ואז… הוא הגיע! הוא היה יפה תואר, עשיר, משכיל, טוב לב, עם משפחה טובה ואוהבת.
הוא חיזר אחריה בלהט, וכשנענתה לחיזוריו הם נישאו בחתונה שלא היתה מביישת אף נסיכה של דיסני, קומפלט עם שמלה מזהב.
לא חלף זמן רב, והאמת נחשפה במערומיה.
אורח החיים הראוותני, שהנסיכה אימצה בשתי ידיים כהלך צמא במדבר, לא היה מגובה בראש עסקי, והכסף עד מהרה פרח מהחלון. הנסיכה כבר היתה מטופלת בהמון נסיכונים קטנים, אבל הנסיך, על אף תואר שיכול היה להקנות לו עבודה מכובדת, התרגל “להביא מכות” של כסף גדול, והלך והסתבך בחובות. בנוסף, כדי למצוא ביטחון ויציבות בחיים שהתפוררו לו לפתע, הנסיך חזר בתשובה. ובסוד אלחש לכם שגם בחדר המיטות הנסיך לא “סיפק את הסחורה”, באופן קיצוני ממש.
“אז מה היא יכולה לעשות?” שאלה אותי הבתשלאשתו אתמול.
וכך התחלנו לדבר על החוזים שאנחנו חותמים עליהם בכניסה למערכת יחסים.
רצה הגורל, ולפני שהתפניתי כולי למחקר של אהבה, סיימתי לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, ואפילו עבדתי בזה קצת.
איך זה קשור, אתם שואלים?
אז זהו, שהכל קשור. מיד תראו.
אני רואה המון אנשים, גם בקליניקה וגם מחוצה לה, שהבעיה שלהם בחיים היא ששינו להם את החוזה.
מבוא קצר לדיני חוזים
אז בואו נדבר רגע על חוזים, טוב?
כל חוזה מתחיל ב”גמירות דעת” – הבנה של שני הצדדים על מה הם רוצים להסכים. יש דברים שיכולים להפריע למפגש הכוונות הזה, כמו כפיה, עושק או הטעיה.
למשל? אם אני רוצה לשכור דירה, והצד השני רוצה להשכיר דירה, ושנינו מבינים על איזו דירה מדובר, יש בינינו גמירות דעת. אבל אם הצד השני רוצה להשכיר לי דירה בפרוייקט החדש שלו “על הים בתל אביב”, שנמצא בטיילת, ואילו אני אשכרה רציתי דירה בבניין שבנוי על פלטפורמה צפה על הים… אין גמירות דעת. אם היזם הבטיח לי שמדובר בבניין צף, זו הטעיה, והוא יצר “מצג שווא“. אם הוא ניצל את זה שאני לא ממש מבינה בבניה כי אני בת עשר (עזבו שאין לי זכות חוזית להתקשר בהסכם) זה עושק, ואם הוא איים שיספר לאבא שלי אם לא אחתום, זו כפיה.
נשמע פשוט, נכון?
ובכל זאת בתי המשפט מלאים אנשים שעשו חוזה, חשבו שהכל מסוכם, והתברר שטעו. אני לא מדברת על אלה שהפרו בכוונה, רק על המקרים שבו שני הצדדים בטוחים שהם הבינו את ההסכם יותר טוב מהצד השני.
חוזה לאהבה
באהבה, במערכות יחסים, אנחנו חותמים על חוזים בלי לדעת אפילו. תחילת הקשר היא המשא ומתן. אנשים חושבים שנישואים הם החתימה על החוזה, אבל החוזים של הלב נחתמים בחשאי עוד הרבה קודם.
ולמשך כמה זמן זה עובד לשני הצדדים, כי אחרת הם לא היו חותמים מלכתחילה.
אבל אנשים משתנים עם הזמן. חלק מהאנשים מציגים מצגי שווא בתחילת מערכת היחסים, כדי להביא לשולחן המו”מ את מה שהשני ירצה לחתום עליו, אבל כמה זמן אפשר להחזיק מצג שווא? ברגע שנחתם החוזה, המצג מתפוגג, ומפנה את מקומו למציאות.
למשל? שמעתי כבר נשים רבות שמדברות על גבר מפנק, מתחשב ומעניק, שנעלם ברגע החתונה, והפך לשייח סעודי, שמצפה שישרתו אותו.
שמעתי על גברים רבים שהתחתנו עם חתולת מין, רק כדי לגלות את הדודה הפולניה שלהם במיטה ביום שאחרי החתונה.
ותחשבו על זה… כשאנחנו חותמים על הסכם שכירות, החוזה הוא לשנה, שנתיים, ארבע… אף פעם לא לכל החיים. יש נקודת יציאה קבועות וסיכום מה קורה במקרה של פירוק החוזה.
באהבה אנחנו חותמים על חוזה לכל החיים. אצל רוב האנשים זה לא מחזיק אפילו קרוב לכל החיים, ובכל זאת אנחנו מוכנים לחתום על החוזה הזה, בלי לחשוב אפילו מה יקרה כשהוא לא יתאים לנו יותר, או אפילו אם הוא מתאים לנו מלכתחילה.
תארו לעצמכם ששכרתם דירה ממישהו בחוזה לכל החיים, במחיר קבוע של 1000$ לחודש… ואז שער הדולר צונח, והוא מעלה לכם את המחיר.
זה יגיע לבית משפט, והשופט יבדוק האם היתה גמירות דעת, אבל אם שניכם חתמתם במודע על ההסכם הזה, והמשכיר לא יוכל להוכיח כפיה או עושק, את השופט זה לא יעניין שבאותו רגע הוא לא חשב על זה ששער הדולר יצנח. זו היתה האחריות שלו לבדוק הכל ולעגן הכל בהסכם. במקרה הזה אתם תדרשו “ביצוע בעין” – קיום החוזה ככתבו וכלשונו, וגם תקבלו.
אבל אתו דבר יקרה גם אם תרצו לעבור דירה. אף אחד לא יוכל להכריח אתכם לגור בדירה ששכרתם לכל החיים, אבל בהחלט יחייבו אתכם להמשיך לשלם עליה.
טוב, נו… גם שופטים הם בני אדם, ושופט נבון ימצא דרך יצירתית לסיים את הסכסוך בלי להגיע לקיצוניות, ורצוי במשא ומתן, אבל אם אחד הצדדים יתחפר בעמדתו, ידי השופט כבולות על ידי חוק החוזים.
נשמע מסובך כבר?
אז באהבה זה מסובך בחזקת מיליון.
אם במשא ומתן לשכירות בעל הבית ינסה להחביא את המגרעות בדירה מהשוכר הפוטנציאלי, הרי שבאהבה אנחנו מחביאים את המגרעות בצד השני מעצמנו! הוא רגיל שאמא שלו מבשלת לו כל יום ארוחה חמה? אין דבר, בבית שלנו נבשל יחד. היא לא חברותית? לא נורא, היא תיפתח עם הזמן. והכי חמור – הוא אלים, גס רוח, קר? אהבתה של אישה טובה תשנה אותו (ראו סינדרום “היפה והחיה”).
אם לא הספיקו לנו מצגי השווא של הצד השני בתקופת החיזור, אנחנו מוסיפים לעצמנו אשליות משל עצמנו. למה שנחשוב ששכרנו דירה לשיפוץ בבאר שבע, אם אפשר לחשוב ששכרנו וילה חדשה בסביון (או להיפך)?
אולי כי אחרת לא היינו חותמים על החוזה? אולי.
אז זה ברור למה כל כך הרבה מההסכמים האלה מתפרקים יותר מהר מרהיטים של איקאה?
אבל בואו לא נדבר על חוזה שנחתם בעקבות מצגי שווא. מצג שווא זאת עילה טובה לפירוק ההסכם.
בואו נדבר על חוזה שנחתם בין שני אנשים, בשנות העשרים לחייהם (או בשנות העשרה, אצל אנשים כמוני), ושהיווה גמירות דעת מוחלטת בין הצדדים, בלי טריקים ושטיקים.
חלפו עשרים שנה. עשרים שנה זה המון!
האנשים שחתמו על ההסכם כבר מזמן אינם. במקומם יש שני אנשים חדשים. אולי הם התפתחו לאותו כיוון, ואולי לא. אולי שניהם השתנו, ואולי רק אחד מהם…
בכל מקרה, ההסכם כבר לא מתאים, לאחד משניהם, או לשניהם.
מה עושים?
בואו נדבר על נאמנות מינית
כי זה ברור שעל זה אתם רוצים לדבר. זה הנושא הכי מעורר מחלוקת.
בעולם המונוגמי (עדיין) שאנחנו חיים בו, יש בהסכמה למערכת יחסים לטווח ארוך הבטחה משתמעת של נאמנות מינית.
מנגד, רבים תוהים האם זה לא עונש לא מידתי, לשכב כל החיים עם אדם אחד. גברים מהססים להתחתן בגלל זה, חיים בפורנו… נשים בורחות לספרות אירוטית שמאפשרת להן לשעה קלה להיות עם גבר שיש לו שישיית קוביות בבטן ומבט אפור מצמית.
עדיין, אתם יכולים להגיד שלפנטז מותר, אבל לעשות – אסור.
ואולי אתם צודקים. אני לא קובעת מי צודק. אני מתבוננת.
ולמעשה, כולם צודקים, כי לכל אחד יש מה שעובד בשבילו. יש כאלה בקצוות. בקצה האחד אנשים שברגע שמצאו את האהבה הגדולה של חייהם, העולם מת לגביהם, והם לא יצטרכו יותר דבר במשך כל חייהם. בקצה השני אנשים שלעולם לא יוכלו להשתייך לאדם אחד, או שניים, או שלושה. כל אחד ודרגות החופש שלו.
אבל כשאנחנו נכנסים להסכם זוגיות, אנחנו מכנסים במקום אחד שני אנשים שונים! ויותר מזה, מגיע הגיל שבו משתרר שקט יחסי, בסביבות גיל 40, ופתאום אפשר להסתכל רגע על האנשים שצמחנו להיות בלי ששמנו לב, בכל שנות הבלגן והעומס, ואלה אנשים לגמרי אחרים ממה שהיינו פעם.
ואז, אחד הצדדים, או שניהם, רוצים לפתוח את ההסכם ולדון בו מחדש.
אז מה עושים?
קודם כל צריך להבין שזה לא כמו חוזה. ברגע שצד אחד לא רוצה להיות חלק מההסכם, הוא בטל ומבוטל. אי אפשר לדרוש “ביצוע בעין”.
עכשיו צריך לשבת לשולחן המשא ומתן, ולדבר על הסכם חדש.
צריך להבין מה אני יכול/ה להביא לשולחן, ומה הצד השני יכול/ה.
ואז צריך לשאול את השאלה הפשוטה – זה ההסכם שעומד בפניי. האם אני מעוניינת לחתום עליו, או לא?
אין מה לבכות על החוזה הישן. אין מה להיתלות עליו עם הציפורניים. ככל שתמהרו לשחרר אותו, יהיה יותר קל.
כרגע עומדת לפניכם ברירה. אתם יכולים להיכנס למשא ומתן על הסכם חדש, או שלא.
בעניין נאמנות מינית יש מאה חוזים שונים לפחות שאנשים מסכימים עליהם. חלקם הגיוניים, כאלה שמציבים גבולות ברורים, פרקטיים, כדי להגן על מרקם החיים הזוגי, ויש חוזים רגשיים, שהם לא יותר מאשליה צבעונית של שליטה, כי הם לא באמת יכולים לעבוד. אבל בסופו של יום, צריך להסתכל בלבן של העין להסכם החדש שמונח על השולחן, ולבחור, בעיניים פקוחות, לחתום עליו, או לא לחתום עליו.
הדבר הזה עובד על הרבה דברים – החלטה של צד אחד לעשות קריירה בחו”ל או לגדל את הילדים פול טיים, החלטה לשנות אורח חיים מדתי לחילוני או מחילוני לדתי, שינוי בעמדה הפוליטית או בבחירות התזונתיות… הכל.
לפקוח עיניים כל בוקר, ולבחור!
פעם, כשהייתי קטנה מאד, הייתי מסבירה את האהבה האינסופית ביני לבין הגבוה, בזה שאנחנו כל יום קמים בבוקר ובוחרים זה בזה מחדש. כל הסכם בינינו הוא הסכם ליום אחד. אולי זה הסוד. אולי זו הסיבה למה גדלנו, התפתחנו, השתנינו, ועדיין, כל בוקר, להיות ביחד זה מה שאנחנו הכי רוצים, ולא משנה מה החוזה על השולחן.
והנסיכה?
אה, היא עדיין תקועה שם, עצומת עיניים למשך מאה שנה.
ואין נסיך.
