המילים שלא אמרת לי כל השנים,
ננעצו בגופי כמו סיכות תפירה קטנות.
המילים שלא אמרת לי כשהגעתי אליך שותתת דם,
ננעצו בגופי כמו חנית ארוכה,
פילחו אותי לאלפי פלחים.
שכבתי על רצפת האסם, מרוסקת מכאב.
עינייך, שלא הביטו בי,
היו קרות ורחוקות, רואות ולא רואות
את הריסות האישה שלמרגלותיך.
המילים שלא אמרת לי,
ננעצו בגופי כמו חנית ארוכה.
התעופפו בחלל האסם הנטוש, שהיה פעם הבית.
המילים שלא אמרת לי, ביקשו להן מקום ואתה לא נתת להן להיכנס.
נשארתי מוטלת,
מפולחת לפלחים,
מרוקנת ממילים, ממחשבות.
מחבקת את החנית הארוכה שהייתה הדבר היחיד שנשאר לי
ממך.
