חיכיתי לחיבוק שלך. ראיתי אותו בדמיוני, הרגשתי אותו בכל איבר בגופי, שמעתי את המילים שלך, נשמתי את ריח שמפו התפוחים, מעורבב בריח מרכך הכביסה ובריח שלך. הטבעי, המתרגש, החם.
נשקתי את דמעותייך המלוחות. למה בעצם אני מדמיין שאת בוכה? למה אני מרגיש את טעמן המלוח? אני לא יודע, ככה זה הדמיון. בדמיוני, אני אביר ואת נערה במצוקה. איזו נערה? אישה, איזו אישה? מלכה. מלכת הלבבות השבורים, על שימלתך טיפות דם משברונות ליבך הרבים. כל טיפה הופכת לאבן חן מנצנצת, כל דימעה לפנינה זוהרת על פנייך.
חיכיתי לחיבוק שלך. ישבתי בשקט במכונית הישנה שלי, שמעתי את יוסי בנאי שר בקולו הסדוק את ז’אק ברל “ידענו אש ידענו רעם ואהבה בת עשרים” אני עוצם את עיני התכלת שלי, בשמיים עננים של קיץ “ברחנו זה מזו לא פעם אבל היינו חוזרים” . ברחתי ממך לא פעם, פחדתי ממה שקרה לי איתך. הרוח והחושך והמים שהציפו את ליבי, איימו להטביע אותי בתשוקה אליך. ענני הקיץ מכסים את השמש. אני מכבה את המזגן באוטו. את יורדת במדרגות היישר אל נבכי נפשי. חודרת עמוק מתחת לעורי השזוף. אני מרגיש את זרועותייך מחבקות אותי בדממה, בשקט, באהבה. אני נבהל, אמרתי את המילה המפורשת האסורה בכל מערכת יחסים חדשה: “א ה ב ה ” .
אבל הרי אנחנו לא מכירים מהיום.
גם את מרגישה ככה? גם את מרגישה את השנים ההן בהן הכרנו, אי שם? אני יודע שאת לא יורדת לסוף דעתי ואולי את כן. אני מרגיש את החיבוק שלך ועולה בי געגעוע לאהבה ישנה וטובה. לבית מחבק ועוטף. למה שהרגשתי, כשקרבתי את זרועי לזרועך בפעם הראשונה שהלכנו לראות סרט ביחד. זה היה סרט עצוב אני חושב, אני לא ממש זוכר, אבל את בכית, נתת לדמעות לזלוג על לחייך התמימות, הוצאת מתוך התיק הקטן שלך, ממחטת נייר משומשת וניגבת בשקט את דמעותייך. הבטתי בך במבטים גנובים, לא כל כך ידעתי מה אני צריך לעשות ואז זרועך החשופה, נגעה מעט בזרועי השזופה. הזמן נעצר, כמו קפא במקום. משהו גדול ממני וממך הכה בי. יכולתי להרגיש את הזרם הזה, את החשמל הזה, את הרעד עמוק, עמוק בפנים.
אני מחכה לחיבוק שלך. את מסיימת את לימודייך בעוד כמה דקות. קבענו להיפגש בבית קפה על הדרך. מה תלבשי? אני מקווה ששימלה. רוצה לראות אותך במלוא הדרך הנשי, שימלה זה הכי, הכי. או שאולי תלבשי את מכנסי הג’ינס הצמודים שלך, מבעדן גופך נראה ענייני ונמרץ. נמרצות זה טוב. הקצב הנמרץ שלך ממריץ גם אותי. או שתלבשי משהו רחב כזה, זורם, מלטף, עוטף. עם איזה צעיף מעל שמכסה ומגלה בו זמנית את חמוקייך המפתים. מה שבטוח הוא שתרכיבי משקפי שמש גדולים. אני יודע את זה. את מסתירה את עינייך היפות משמש האנשים. רוצה לראות ולא להראות, שלא יחדרו אל תוכך הרגיש, הפריך. ומצד שני, היום ענני קיץ מכסים את השמש, אולי תשאירי את משקפי השמש בנרתיקם ותצאי אלי מוארת ויפה.
אני מוצא בבית הקפה שולחן קטן מעט נסתר. מזמין לי אספרסו קצר. משלב רגל על רגל, נשען לאחור, מחכה לחיבוק שלך בציפייה דרוכה. כמה זמן בעצם לא התראינו? בסך הכל שבוע. מה? בסך הכל שבוע??? זה לא יכול להיות. זה היה מזמן, מזמן, המפגש המטאורי ביננו, לא?!
לומר לך את האמת? אני מפחד. אולי “מפחד” היא לא המילה המדוייקת למה שמתחולל בי בפנים. אני “ירא”, יש בי יראה כלפי האהבה, כמעט יראת קודש. מפגש של שתי נשמות הוא משהו מקודש. ואני ירא ממה שיקרה. ממה שהמפגש הזה יחולל בשיגרה המציאותית שלי. משיגרת הנוחות שבה ריפדתי את חיי בשנים האחרונות. אני ירא ממה שזה יעשה לך. הפריכות שלך גורמת לי לרצות לשמור אותך בתוך קופסת צמר גפן וורוד. שלא יאונה לך כל רע. שליבך יהיה שלם וטהור כמו שהוא עכשיו.
את אומרת לי שאנחנו אנשים בוגרים. שלכל בחירה שלנו יש מחיר ורווח. אני ירא מהמחיר. שלך, שלי. אני משתוקק לרווח – לרווח בין החולצה האוורירית שלך והגוף המשתוקק , משתוקק לרווח שנמצא בין המילים שלך, לאנחות הקטנות שלך בין הרווחים, לשתיקות המחוייכות שאני שומע ברווח שבין המילים שאנחנו שותקים.
יש לי כלפייך יראת כבוד. אני יכול לדמיין את המבט המבודח שלך…”יראת כבוד, לא הגזמת קצת?” לא, אני לא מגזים כי אני יודע שגם את מרגישה ככה. בדיוק אותו הדבר, אולי במילים אחרות. את נוהגת איתי במשנה זהירות. שולחת לי את שירייך החדים והנוגעים, המצמררים והמלטפים. את מקיפה אותי מכל עבריי בענן קיץ קל.
ואני מרגיש בכל נימי נפשי, את החיבוק שלך.
מוקדש לכל הא-נשים המשתוקקים לחיבוק חם ואוהב, עוטף ומנחם. לכל הא-נשים שמקיפים את עצמם החומות הגנה, השומרים את ליבם ומכלים את חייהם בציפייה. אני שולחת אליכם אומץ מלא באהבה.
Photo by Priscilla Du Preez on Unsplash
