היא ידעה. תמיד ידעה שזה מה שיקרה. מאז שהכירה אותו. מאז שהבינה שליבה נקשר בליבו. היא ידעה. הידיעה הזו הלכה איתה כצל. החיוך הרחב שלה והשימחה, לא הצליחו להסתיר את הצל הזה בעיניים שלה. רק מי שהכיר אותה היטב, ראה את הצל הזה. כל השאר ראו רק את האופטימיות הבלתי נגמרת והחשיבה החיובית המיוחדת שלה.
הידיעה הברורה שלה את מה שיקרה, היא יכולה הייתה לראות לפרטי פרטים. לשמוע את הקולות והדברים שיאמרו, להריח את ריח האפונה הריחנית, שהרי זה יקרה באביב, המהול בריח המרק והתבשילים של יום שישי. כי היה ברור לה לגמרי שזה יקרה בין חמישי לשישי, אור ליום שישי. היא גם יכולה הייתה להרגיש את הכיווץ הזה בבטן לשמע הידיעה. את הלב שנעמד פתאום מפעימתו הסדירה. כן. היא ממש חיה בצל הידיעה הברורה הזו.
היא לא שיתפה אותו בחלומות בהם ראתה בבירור את המשלחת עושה דרכה אליה. כשבשמים כבר עולה השחר וכולם עדיין ישנים. איך יעלו בשלוש המדרגות אל הבית שלהם, ישתהו רגע כאילו רוצים לתת לה לישון עוד רגע מבלי לשמוע את הבשורה. ואז כשיעמדו לדפוק חרישית על דלתם הכחולה, היא כבר תפתח להם את הדלת ותגיד ” אני יודעת, הכנתי לכם קפה” . הם יהיו מופתעים, יכנסו בשקט כדי לא להעיר את הילדים. הרופא יוודא שהיא בסדר, מבינה את גודל הבשורה. היא תגיד לו בשקט שהיא בסדר. שעכשיו היא רגועה, כי ידעה תמיד שזה מה שיקרה. ובאמת תרגיש ככה, באמת תחוש מן הקלה שכזו.
והצל, הצל שליווה אותה מאז שהכירו יסתלק. היא תנשום לרווחה בפעם הראשונה, כמו טובע שנושם נשימה ראשונה כשהוא עולה אל פני המים. עיניה הגדולות תתמלאנה בדמעות חמות. היא תיתן להן לזרום על פניה היפות. תתיישב על הכורסא שלו ותבכה חרישית. בכלל, הכל יהיה כל כך שקט. דומם ומעכל.
כן היא פשוט ידעה שזה מה שיקרה. כל הווייתה הייתה הוויית ידיעה. כל כך היה קשה לה לחיות ככה במן ידיעה ואולי אפשר לומר אפילו, בזהירות, ציפייה לרע מכל. יום אחד החליטה ללכת לקוראת בקפה, לשמוע מה צופן לה העתיד ולפרוק מליבה את הידיעה . הקוראת בקפה, קיבלה אותה בחדר קטן מלא בתמונות של רבנים על הקירות. היא נתנה לה לשתות כמה לגימות מכוס קפה קטנה, בה היה הנוזל השחור והמר. לאחר ששתתה, הפכה את הכוס על פיה וחיכתה . בזמן שחיכתה, היה שקט בחדר הקטן. הקוראת בקפה סימנה לה לא לדבר, אחר כך הסבירה לה, שלא רצתה לשמוע ממנה דבר, כדי שלא תטה את קריאתה. כשהפכה את הכוס, החלה לבחון את הסימנים החומים שהותירו על הכוס ציורי קפה בלתי ברורים. היא עצמה את עיניה, מלמלה משהו ואז החלה לדבר :
” את חייבת לשחרר אותו ממך. בקרוב לא תוכלי לנשום עוד. הוא חונק אותך, מקיף אותך יום ולילה. את אישה צעירה, מלאת חיים ושימחה, אני רואה את האופטימיות שלך אבל גם רואה את הצל השחור שמלווה כל צעד שלך את חייבת…”
“רגע, רגע, את אומרת שאת יכולה לראות את הצל השחור???” היא שואלת את קוראת הקפה בהתרגשות, מבינה שזה קיים ולא רק בדמיונה.
“כן יקירתי, אני רואה את הצל השחור ואת חייבת לשחרר אותו ממך, להפסיק לחשוב על מוות, לקרא ספרים שמתעסקים במוות. את צריכה לאהוב את הבעל שלך עד הסוף, פתוח, מחבק ושמח, כמו שאת יודעת, כמו שהיית פעם. “
היא מביטה בקוראת בקפה בעיניים דומעות. מסבירה לה שאין לה מושג איך לעשות את זה, שהצל הזה “נדבק” אליה מהרגע שהכירה אותו והיא מרגישה כמו שבוייה של המחשבות שלה, של הידיעה שזה מה שיקרה.
הימים חלפו, גם החודשים והשנים. היא ניסתה לשמור את מחשבותיה בהירות, שמחות, חיוביות. נולדו להם ילדים מקסימים, והחיים היו טובים. את הצל הדחיקה עמוק, עמוק, עמוק. הרגישה שקברה אותו בחלקת אדמה רחוקה ונשכחת. והוא, האהוב שלה, שלא ידע על הצל השחור שליווה אותה בתקופה הראשונה של היכרותם, פיזר אליה חיוכים רחבים, חום ואהבה. יחד בנו בית ומשפחה שמחה ואופטימית.
באחד הימים נקרא לשרת במילואים, זה לא היה חדש, הוא אהב את המפגש השנתי עם החברים מהצוות שלו. הם אהבו את האקשן ככה באמצע החיים השגרתיים. והיא? היא התרגלה כבר מזמן לחברות הגברית האמיצה שלהם. התרגלה לריח שלו כשהיה חוזר מהשטח, “ריח של צבא”, היא הייתה קוראת לריח הזה והוא היה מנשק אותה נשיקות חמות ומשתוקקות והם היו נהנים מהאהבה הגדולה של אחרי ימים של מילואים.
ובאחד הימים, כשנקרא למילואים, היא חיבקה אותו ונפרדה ממנו בחיוכה הקורן, הילדים ביקשו שיביא להם מתנות מהמילואים, כמו שהביא מנסיעותיו בחו”ל. הוא קטף זר של אפונה ריחנית מהגינה ונתן לה עם נשיקה רטובה…”שיהיה לך ריח של בית ולא ריח של צבא …” הוא אמר לה ויצא לדרכו.
מוקדם בבוקר, בין חמישי לשישי, כשהשחר עלה, נשמעה דפיקה רפה על הדלת הכחולה. היא התעוררה, זיעה קרה כיסתה את כולה. חשבה שהדמיונות מתעתעים בה. שוב נשמעה הדפיקה הרפה על הדלת, היא לבשה את הסווטשירט הכחול שלו, הכניסה את רגליה לנעלי הבית הקרות. ניגשה לשטוף את פניה, ולהכין את הקפה השחור.
היא כבר ידעה.
ידעה מי מחכה לה מעבר לדלת, ידעה איך הדברים יקרו. אספה את שיערה המתולתל לפקעת קטנה, וניגשה אל הדלת. לפני שפתחה להם, נשמה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ונתנה ל”משלחת” הקטנה להיכנס לסלון, בו ריח האפונה הריחנית נמהל בריח הקפה המתבשל על הגז.
