כה אמר סידהרתה גואטמה שקיאמוני – הבודהה:
“זכרו נא היטב, בניי, כי ללא השתנות דבר אינו קיים.” כי ” לא חשוב עד כמה קשה היה העבר, תמיד אתם יכולים להתחיל מחדש היום.”
הוא
ככה כתבה על פתק קטן ותלתה על המקרר. בכל בוקר, כשהייתי קם מוקדם לעבודה, הייתי ניגש למקרר להוציא חלב לקפה ורואה את הפתק עליו כתבה, בכתב יפה, את דברי הבודהה, ששמעה פעם בהרצאה באוניברסיטה.
בכל בוקר הייתי מהרהר במשמעות הדברים עד שהגיעה שעתי לצאת לעבודה. למה התכוון הבודהה כשאמר “ללא השתנות דבר אינו קיים” ? שהרי אני לא השתניתי כלל מאז הייתי צעיר ואני חיי וקיים. ומה הרעיון העומד מאחורי העצה לשים את העבר מאחורי ולהתחיל בכל יום מחדש, האם העבר אינו חלק ממה שאני? איך אני יכול לנער אותו ממני ולהתחיל מחדש בלעדיו??
השאלות הללו היו מלוות אותי בדרכי לעבודה. ומתפוגגות במהירות כשצללתי לעיסוקיי הרבים והתובעניים. היא, שנשארה בבית עם האמירות של הבודהה על המקרר, בחרה יום אחד לעזוב אותי וזאת ממש אחרי שאמרתי לה בשיחה ביננו, שבמשך השנים שאני מכיר אותה, היא, לא השתנתה כלל. האמירה הזו, כך היא אמרה, העליבה אותה. איך זה שכל הזמן שהיינו יחד לא ראיתי את ההשתנות שלה. איך זה שלא הייתי ער לעבר הכבד שנשאה והורידה מעליה שיכבה אחר שיכבה בעמל רב כל כך.
אני מודה, שבעיניי היא הייתה נהדרת ושלמה מן היום הראשון בו פגשתי אותה לראשונה. לא ראיתי את המשאות שנשאה, לא הרגשתי את העבר המאיים להכניע אותה. ככל שהקשר ביננו קרם עור וגידים, הלכתי ונשביתי בקיסמה. המסתוריות שאפפה אותה, הילכה עליי קסם ואני התאהבתי בה כמו שלא התאהבתי בעבר. המבט המרחף שלה סיקרן אותי, ואני פשוט הייתי שבוי שלה. היא מצידה, החזירה לי אהבה רבה. לא שאלה הרבה שאלות ופשוט חיבקה אותי בחום רב. נפשותינו נקשרו זו בזו. בחתונה שלנו, בחרנו לריקוד הזוגי הראשון שלנו כזוג נשוי, בשיר “I LOVE YOU JUST THE WAY YOU ARE” של בילי ג’ואל. באמת האמנתי בזה, שהיא ואני אוהבים אחד את השנייה בדיוק כמו שאנחנו. לא ידעתי כמה היא רוצה יותר מזה. כמה היא בודדה איתי וכמה אני סגור איתה. לא ראיתי את זה. לא הרגשתי את זה.
היום כמה שנים אחרי שהלכה והשאירה אותי מופתע, בודד ושבור לב, נזכרתי באמרותיו של הבודהה, שנחו על דלת המקרר שלנו ועברו ממקרר אחד לשני. אז מה הוא רצה בעצם לומר הבודהה? שאם לא השתניתי אני לא קיים??? שאם לא הנחתי את משא העבר בעצם לא נתתי לעצמי להתחיל מחדש?
כה אמר סידהרתה גואטמה שקיאמוני – הבודהה:
“אל תחיה בעבר, אל תחלום על העתיד, רכז את כל מחשבותייך בהווה.”
היא
אני יושבת בשיעור על הבודהיזם, זו הפעם הראשונה בה אני לומדת באופן אקדמי ומסודר את הבודהיזם. זהו רק שיעור המבוא ואני כבר מחוברת לחלוטין לרעיונות, למילים ולנשגבות של הבודהה. אני חושבת לעצמי שאני כבר חיה על פי חלק מהרעיונות הללו. כמה, הם נכונים לי וכמה שנים לקח לאנשים שמסביבי להבין את דרך החיים הזו. חבל על השנים בהן האיש שאהבתי, לא הבין את רעיון הארעיות, את שיחרור העבר ואת החיים המלאים בהווה.
אני אורזת את הקלסר שלי, העט והמרקר ומתקדמת לאיטי לכיוון המעלית. הראש שלי מלא המחשבות, מוטה מעט הצידה ועיני עצומות למחצה. אני ממש כל כולי בעניין. דימעה קטנה מאיימת לזלוג מעיני ואני ממהרת למחות אותה. שהרי אין לי לבכות על מה שהיה, עליי לאהוב את מה שעכשיו, ולהביט קדימה להווה המתהווה שלי ממש בעצם הרגע הזה.
“טישו יכול לעזור?” נשמע מצידי קול של גבר. אני מנערת את ראשי לשלילה, מוחה את הדימעה הסוררת, עוטה על פניי חיוך ואומרת “תודה, באמת, זה שום דבר, סתם מחשבות והרהורים” הוא מחייך אלי ואומר כמעט בלי לעצור “משהו שקפה יכול לפתור??”
אני מהרהרת ביני לבין עצמי האם זה יהיה נכון ללכת לשתות עם הגבר הזה קפה. ובעצם למה לא? הרי אני צריכה לרכז את כל מחשבותיי בהווה. “קפה יכול לפתור נהדר את העניין” אני עונה לו בקלילות, וכעבור כמה דקות של הליכה אנחנו מתיישבים בבית קפה קטן שנקרא בשם המתבקש: “קפה לרגע”. אני מזמינה קפה הפוך, על סויה וחלש בכוס זכוכית, כמו שאני רגילה והוא מזמין תה צמחים. המבט שלנו מצטלב לרגע כשאני מביטה בו מופתעת על ה”תה צמחים”. הוא מחייך ואומר לי שככה הוא אוהב לשתות את הקפה שלו… “האינסטינקט הראשוני שלי אומר לי לא לשאול אותך שום דבר ופשוט לשתות איתך בשקט. אבל אני לא תמיד מקשיב לו, לאינסטינקט הראשוני שלי. אני רוצה לדעת איך קוראים לך” אני צוחקת, הוא חמוד הגבר הזה עם הקפה בטעם תה צמחים. “לי קוראים דורון” אני צוחקת שוב, “לי קוראים שי” אני אומרת לו ושואלת שאלה רטורית “זה לא מוזר ששנינו נקראים בשם בעל משמעות זהה?” הוא מחייך. “אני למדתי ששום דבר בחיים אינו מקרי, אין דבר כזה מקריות. אז כן, אולי קצת מוזר אבל, לא מקרי לחלוטין”.
אחרי סבב הקפה הראשון, קמתי ללכת. היה לי נעים לפטפט עם דורון אבל בכל זאת הוא איש זר לחלוטין, שפגשתי במקרה במעלית ואני לא יודעת עליו דבר וחצי דבר. “לאן את הולכת?” הוא שואל אותי בהפתעה גמורה. “אמרנו קפה לשיפור המצברוח, בהחלט השתפר מאוד, אתה משוחרר עשית מעשה טוב והצליח לך…”
דורון מניח יד על זרועי, הוא מבקש שאשאר, שלא אמהר ללכת. שהרי עוד לא אמרנו מספיק ולא הכרנו די. הסלולרי מזמזם לי ביד, זו הבת שלי שמבקשת שאאשר לה להישאר אצל חברה ללילה. לא, היא לא צריכה את האוטו ובכלל היא תתראה איתי מחר. אני מתיישבת חזרה. אין לי שום תירוץ ללכת. אף אחד לא מחכה לי בבית וחברתו של דורון נעימה לי מאוד.
הערב הזה היה הסיפתח לעוד כמה וכמה פגישות נעימות והכרות שהלכה והתפתחה בקצב מדוד ושקול. דורון לא רצה למהר ואני? זה מוזר, התחלתי לשחרר. הנחתי לתחושת השליטה שלי, שיחררתי את האחריות על מה יהיה, איך יהיה ומי אמר למי…פשוט הייתי. נהניתי מכל רגע, מכל פרפר צבעוני שריפרף לידי, מכל חיבוק, מכל צחוק משוחרר. נזכרתי באמירה נוספת של הבודהה כפי שלמדתי בהמשך :
“למדו להשתחרר מאחיזתם של דברים, להניח להם. זהו המפתח לאושר.”
הוא
אני מסתכל עליה, זה שינוי משמעותי עבורי. אני יכול להסתכל עליה מבלי שהלב שלי יקרוס לתוך עצמו. היא נראית אחרת. שונה ממה שזכרתי. מחייכת יותר, החיוך שלה רחב יותר. והעיניים, העיניים שלה צוחקות. בכל השנים שהכרתי אותה היא לא צחקה עם העיניים. רק הפה שלה חייך. ועכשיו וואו, איזה שינוי. מאחוריה נעמד פתאום גבר. אני מביט בו ומבין שהיא באמת השתנתה. הוא לא מזכיר אותי בכלל. הוא אפילו מעט מלא ובעיקר מחייך כל הזמן, הוא מנשק את העורף שלה ואחר כך נותן לה חיבוק חם ונשיקה על השפתיים. ככה בלי להתבייש, ממש מול הפרצוף שלי. אני לא נבהל, אני לוחץ לו את היד ולא מרגיש קינאה, או עצב, או כעס. כנראה שגם אני השתניתי. אני רגוע יותר. מבין יותר ופתוח. אני מנסה להניח את העבר מאחורי, מנסה להנות מההווה המתהווה, ממה שיש לי. משחרר אותה ולומד לחיות בכל יום מחדש.
על המקרר שלי כתבתי בגדול אימרה אחרת של הבודהה:
“על מנת לפתוח את לבנו, חייבים אנו לקבל עלינו ברצון את עשרות אלפי השמחות ואת עשרות אלפי העצבונות.”
קרדיט לתמונה : https://pixabay.com/en/thailand-buddhists-monks-and-453393/
