אני בטוחה שכולכם ראיתם את הסרט שאחריו אמרתי לעצמי: “לא היה חבל על ארבע שנים של תואר בפסיכולוגיה??”
למי שלא ראה (אנשים מוזרים שכמוכם), הסרט מספר על ריילי, ילדה חמודה, שבראש שלה יש חמישה קולות, שמייצגים רגשות: אושר, פחד, עצב, גועל וכעס (ובסרט המשך עוד כמה). האיזון בין כולם הוא זה שמייצר את האישיות הבריאה של ריילי.
אחרי הסרט חשבתי על זה קצת: למה זה טוב?
יש משהו בהפרדה הזו בין “אני” לבין דברים אחרים, שמקל על התמודדות. למשל: “זו עצב שלוחשת לי עכשיו שאף אחד לא אוהב אותי. זו לא אני שחושבת ככה, וזה גם לא נכון.”
אבל לא על הסרט רציתי לדבר.
לכולנו יש קולות בראש, ושלא כמו בסרט, חלקם היה עדיף שלא יהיו שם בכלל. הם לא חלק מהאישיות הבריאה שלנו, והם יכולים להיות מאוד מזיקים.
יש קולות שהם חלק מהקיום האנושי. אנחנו נולדים איתם.
אבל מילדות אנחנו מטמיעים לתוכנו עוד קולות: של ההורים שלנו, של החברה, של אנשים שמשמעותיים לנו. מרגע שקול הוטמע, הוא הופך להיות כל כך חלק מאיתנו, שאין לנו שום מודעות לקיומו.
באלה וגם באלה, המודעות אליהם, וההפרדה בינם לבין “אני” היא חצי מהדרך לפתרון.
התולעת
הקול החזק ביותר, שאנחנו נולדים איתו, הוא הקול של תולי, התולעת של הפחד. כשאנחנו צעירים מאוד, פחד שווה זהירות. אם אפחד שאמא שלי תצעק עליי, לא אגע בקומקום הרותח, גם אם לא הבנתי למה.
כשאנחנו מתבגרים, אין כבר צורך בפחד כדי להפעיל זהירות. הדופק שלי לא מאיץ בכל פעם שאני עוברת כביש. ההיגיון לוקח את האחריות על הזהירות, ובזאת לוקח מהתולעת כל שייכות שאי פעם הייתה לה לאישיות הבריאה שלי. רק מה, שאי אפשר להיפטר מהתולעת כליל. היא חיה בצרבלום (תבדקו אותי) וזהו. משם היא מחוללת מהומות, מפרישה מיץ ירוק של חוסר היגיון לוורידים, צובעת הכל בצבעים של דרמה, והורסת כל חלקה טובה מתוך רצון להגן עלינו מפגיעה.
איך? זה כבר כתוב בשלושה פוסטים בבלוג (עד כדי כך היא חשובה!):
חלק משיטת הטיפול שלי הוא להפריד את הקולות ההרסניים האלה מה”אני”, להסתכל עליהם רגע ממרחק, ודרך זה ללמוד לנהל אותם. כשמנהלים את התולעת היא נעשית יותר ויותר קטנה, והחיים נהיים יותר קלים.
בשביל לנהל תולעת צריך קודם כל להכיר בקיומה, ואז ללמוד את הכלים שמאפשרים השתלטות עליה, כמו דוחות אקסל ומסלולים עוקפי תולעת, אבל באמת שאם הבנתם אותה, אתם כבר רוב הדרך שם.
המטפלת
ומה עם הקולות שאנחנו לא נולדים איתם?
לפני שנים רבות, בשל איזה משבר שאין לו כבר שום חשיבות, מצאתי את עצמי על הרצפה באמבטיה, עירומה כמעט, מקופלת בתנוחה עוברית, ובוכה בהיסטריה, כשהחברה הכי טובה שלי על ספיקר בטלפון, מודאגת ואובדת עצות. הייתי ממש בטוחה שתכף אני עומדת למות בנסיבות (לא כל כך) טבעיות, משברון לב.
פתאום… בתוך כל הדרמה, ראיתי אותה.
היא עמדה מעליי, קצת מאחור. גל קטנה כזו, לבושה, זרועותיה משולבות, גבה אחת מורמת, והיא מסתכלת עליי ומניעה את ראשה.
“את נהנית מזה, אה?”
זה מה שהיא אמרה לי. שמעתי את זה בבירור.
והבנתי שהיא צודקת. אני כנראה נהנית מהדרמה. אם לא הייתי נהנית, זה לא היה קורה.
אז קמתי, ניגבתי את הדמעות ונכנסתי להתקלח כמו בנאדם תרבותי.
ואז ישבתי להבין מה קרה, מה היה שם בכלל… ואיקס נולד.
במשך שנים קראתי לה “הפולניה”, והיא הייתה שם תמיד, לא חוסכת ממני ביקורת מוצדקת, מצחיקה אותי לפעמים, ותמיד תמיד דוחפת אותי קדימה. לאחרונה הבנתי שהיא לא “הפולניה” בכלל. היא “המטפלת”. אולי אצלכם מטפלת היא מישהי רכה כזו, מחבקת, מכילה הכל, אף פעם לא מעבירה ביקורת, מדברת בלחש ועושה פרצופים של חמלה… אבל לא אצלי. תשאלו את המטופלים שלי.
אז יש לי קול בראש שהוא המטפלת שלי (זה לא חוסך במטפלת אמיתית! בלי קשר).
הוא קול בריא, שלי, שמזכיר לי מי אני ומה אני גם כשאני קצת נופלת לדרמה, לייאוש או לרחמים עצמיים.
וולדמורט
ההופכי של המטפלת הוא וולדמורט. וולדמורט הוא לא חלק מהאישיות הבריאה של אף אחד מאיתנו, ובכל זאת הוא קיים כמעט בכולנו, בדרגות משתנות. הוא נולד אחרי התולעת, וגדל בכל פעם שההורים שלנו אומרים לנו “חבל שסתם תלך להקבצה א’ ותסבול שם” או “אולי כדאי שלא תלבש את החולצה הזו שמדגישה לך את הבטן”. הוא מתעצם עם כל מילת הקטנה מהאנשים שאנחנו אוהבים, עד שבסוף אנחנו מפנימים אותו, ואז הם כבר לא צריכים להגיד כלום – אנחנו כבר נקטין את עצמנו בעצמנו.
וולדמורט הוא קולה של המרמרה, שהרי אדם מאושר בחלקו, שאינו ממורמר, לא יקטין אדם אחר. הוא הקול המביע לא ביקורת, אלא זלזול, בוז, רחמים אפילו. למרמרה יש המון תחפושות, והאדם הממורמר לרוב לא יידע אפילו שהוא כזה. בעיניו, הוא מתכוון אך ורק לטובה! וולדמורט הוא לא התגלמות הרוע, הוא התגלמות המרמור (גם על זה פוסט בבלוג).
זה קול נורא ואיום, אם הפנמתם אותו. זה הקול שיעצור אתכם בכל דבר שתרצו לעשות (כי למה לנסות אם בטוח לא תצליחו?) שיחבל לכם בכל מערכות היחסים (כי מי כבר יכול לאהוב אתכם באמת?? הם בטח רוצים משהו) ויעוות את מה שאתם רואים במראה לכדי דמות גרוטסקית.
אגב, נגד זה ייצרתי את ספל הקפה שכתוב עליו “נודרת שכל בוקר אני קמה יותר יפה”, כי הבוקר שבו קמתי, וזו המחשבה הראשונה שעברה בי כשנעמדתי מול המראה, היה בוקר מאושר מאוד. לקח לי עשרות שנים להגיע לנקודה הזאת. הפוסט על זה: קיר תמך
אז “המטפלת” היא שלי, אבל המטופלים שלי מטמיעים אותה, וזה נורא מצחיק אותם, אבל זה גם מכריח אותם לא לוותר לעצמם, ולזכור מי ומה הם, ושהם יכולים על הכל. היא קול בריא, גם אם היא לא עושה פוצי מוצי.
התולעת היא של כולנו. אנחנו נולדים איתה ונמות איתה, וכל מה שנשאר הוא לדעת לנהל אותה, ולכווץ אותה כמה שיותר.
ואת וולדמורט אנחנו מפנימים במהלך חיינו. זה קול חיצוני ורע, שאנחנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להיפטר ממנו.
יש לכם עוד קולות? מאיזה סוג הם?
