״אנחנו בוחרים בני זוג,״ הוא אומר לי, לוקח עוד ביס מהעוגה שלו, ״כשאנחנו נורא צעירים, בני 20. איך אפשר להבטיח שלא נשתנה לכיוונים שונים, מנוגדים?״
וזו שאלה מצויינת.
אנחנו יושבים בארוחת ערב מלון המפואר בסיני, אחרי עוד יום של שחייה, במחנה המטורף של ״עולם המים של אורי סלע״, וכמו בכל יום, מי שיושב לידי תמיד רוצה לדעת מה אומרת ״חוקרת האהבה״ על משהו.
אני מסתכלת על הגבוה שלי, שבזכותו נפתח לי כל העולם המופלא הזה של המים, ומחייכת.
אני בחרתי את בן הזוג שלי הרבה לפני גיל 20, וממרומי 38 שנים ביחד אני בהחלט יכולה לענות על השאלה הזו.
לרקוד!
אני רוקדת פלמנקו המון שנים כבר.
בשנים האחרונות הבתשלאשתו (תום, קטנתי, למי שלא מכיר) הצטרפה אליי, ואנחנו רוקדות יחד.
הריקוד האהוב עליי ביותר הוא סביליאנס, הריקוד המקומי של סביליה, כמו ה״הורה״ שלהם, שאותו רוקדים ברחובות, ולכל בית ספר למחול סגנון משלו.
לכל בית במוזיקה יש צעדים שונים, ויש גרסה ליחיד וגרסה לזוג.
אין עונג גדול יותר בעולם מאשר לרקוד עם הבנות שלי סביליאנס זוגות.
בשביל הדבר הזה התחלתי ללמוד פלמנקו.
הייתי מסתכלת על הרקדניות בהופעות, והעיניים שלי היו נמסות מעונג וקנאה.
עד שרותי, מנהלת בית הספר למחול שלנו, ״רותינע״, אמרה לי באופן חד וברור – תפסיקי לקנא ותתחילי לרקוד!!
אז הלכתי לרקוד גם (טוב, היא פתחה קבוצה במיוחד בשבילי).
ואז הגיע היום שבו עליתי עם אור לרקוד זוגות…
אחר כך איל.
ועכשיו אני רוקדת עם תום – והחלום התגשם.
אבל בואו נחזור לשאלה – איך שומרים על הזוגיות? איך דואגים שננוע יחד, באותו כיוון?
או! טוב ששאלתם!
לאהוב!
זוגיות טובה היא כמו סביליאנס זוגות.
אין שום דבר בזוגיות ששייך רק לצד אחד, גם אם נדמה לכם.
בסביליאנס אנחנו מתרחקות לפעמים, הצעדים מובילים אותנו אחורה, אבל אז באים צעדים מקרבים, ואנחנו כמעט נוגעות זו בזו, זרועותינו חולפות, כמו מלטפות, מרחק מילימטרים מגוף האחרת.
אבל לא משנה אם הצעדים מקרבים או מרחיקים אותנו, המבט נשאר ממוקד זו בעיני זו.
לפעמים יש סיבוב, או שהמבט מוסט הצידה, אל היד המנגנת בקסטנייטה, אבל זה לשבריר שנייה, ואז העיניים חוזרות לעיניים.
כך בדיוק צריכה לעבוד זוגיות טובה.
אנחנו לא צריכים להיות זהים.
לא צריך להיות שוויון – צריך להיות איזון.
צריכה להיות הרמוניה, כמו בריקוד.
יש תקופות שונו בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים מתקרבים קצת, לפעמים מתרחקים. לפעמים כל אחד עושה את הדבר שלו, ולפעמים עושים דבר אחד ביחד.
ובכל הזמן הזה שני בני הזוג צריכים לשמור את העיניים זה על זה, על הזוגיות, על האהבה שביניהם, ואם מורידים אותן לרגע, כמו שקורה גם בריקוד וגם בחיים, לשים לב שמחזירים אותן מיד.
לשחות!
ניקח לדוגמה אותי, את הגבוה ואת המים.
אי שם לפני גיל 40 הגבוה גילה את השחייה, ונדלק.
הוא גם רכב על אופניים ורץ, ועשה שיעורי ספינינג ואלוהים יודע מה עוד, אבל נעזוב את זה, חלף עם משבר גיל 40.
אני, בטטת כורסה שכמוני… פלמנקו היה הספורט היחיד שלי באותה תקופה, ופילאטיס. שום דבר שדורש לנשום יותר מדי…
כבר סיפרתי שהיו לי ענייני אוויר וזה, בתור אחת עם אסטמה מילדות.
זו הייתה תקופה נוראית, שבה היינו רחוקים מאד, אבל היא הייתה חשובה לשיעורים ששנינו למדנו.
ובכן, כתוצאה מכל העניין הזה, הגבוה נטמע היטב ב״עולם המים של אורי סלע״, והאנשים שם הפכו לחברים קרובים. כך יצא שהיינו נוסעים מדי שנה לחוף דור לכמה ימים, ומבלים עם כל ה״סלעים״.
באחת מישיבות הערב על בירה, התיימר אורי סלע שהוא יגרום לי להכניס את הראש למים, ואני אמרתי שזה בחיים לא יקרה. עד אותו רגע שחיתי עם הראש בחוץ ומשקפי שמש על העיניים, אם אפשר לקרוא לזה שחייה, ולא.
אבל אני טעיתי, ובזכות אורי לא רק שהכנסתי את הראש למים ולמדתי לשחות ווסט הכי אלגנטי שיש, גם פיתחתי אהבה, שלא לומר התמכרות, למים.
אני שוחה כבר שנים.
הריקוד הזוגי שלנו מסביב לעניין הזה ממחיש בדיוק איך צריכה לעבוד זוגיות.
קודם נכנסתי לעולם הזה בלי ״להתערבב״ עם הגבוה.
חשוב שלכל אחד יהיה העולם שלו, הפינה שלו לבד, בלי בן או בת הזוג.
אז למחנות הוא יצא לבד, ואני פרגנתי. ממילא אני לא שוחה אם אני לא לבד במסלול. מפונקת.
עם הזמן השתפרתי, ועכשיו אפילו התחלתי להתאמן פעמיים בשבוע.
בהתחלה עצרתי לדקה נשימות כבדות אחרי כל בריכה! עכשיו אני עושה קילומטר בלי לעצור.
וגם הריקוד הזוגי שלנו הפך להדוק יותר ויותר עם השנים, עם כינון מרחב מרפא בזוגיות.
עד שלפני זמן מה הוא הודיע לי שהזמין לי מקום בהפתעה במחנה השחייה הקרוב.
גם במחנה, הוא הלך לאימונים עם הקבוצה שלו בים, ואני שחיתי בבריכה.
על היאכטה הוא שחה ואני שנירקלתי, ולפעמים ביחד…
אבל בכל הזמן הזה לא הורדנו את העיניים אחד מהשני, גם כשלא היינו ביחד, וכשהיינו ביחד… חגיגה!
וכך יצא שאני יושבת במלון מפואר בסיני ומסבירה דברים על אהבה.
ללמוד!
אז גם אם בחרנו בני זוג בגיל 20, או אפילו קודם, וגם אם אנחנו גדלים ומשתנים על השנים, והחיים לפעמים מקרבים אותנו ולפעמים מרחיקים קצת, אנחנו רק צריכים לזכור שכל התנועה הזו היא ריקוד אחד, זוגי, לזכור להחזיר את העיניים זה לזה ולאהבה, ושגם הריקוד שלנו יגדל, יתפתח ויהיה עשיר יותר עם כל יום שחולף, כמו סביליאנס זוגות.
