חשבתם פעם על המילה הזו, ״מאושר״?
למה מי שיותר משמח, יותר ממבסוט, יותר ממרוצה, אלא חווה מין תחושה פנימית עמוקה של שלווה וסיפוק, הוא מי שיש לו אישור?
על איזה אישור מדובר, בדיוק?
אנחנו חיים בעידן שבו כולם צריכים אישור מהחברה. השפתיים צריכות להיות בעובי המתאים, האיפור בול, הבגדים ממותגים, השיזוף מותז, המכונית נכונה והזוגיות מוש.
וכל זה עולה לאינסטה, לטיקטוק, לפייסבוק…
והלייקים נצברים ונותנים לרגע את האישור הנכסף – אתם בסדר!
עד הרגע הבא.
רק הרגעים הפוטוגניים נחשפים, ומי שאין לו רגעים פוטוגניים, אוכל את הלב, כי איך זה יכול להיות שכולם כן, והוא לא?
ברור לכולנו שזה לא אושר אמיתי, בדיוק כמו שחזיתות הקרטון ביוניברסל סטודיוז הן לא בתים.
אז איזה אישור צריך כדי להיות מאושרים באמת?
לא של החברה, לא של הקרובים לנו, של בני הזוג, ההורים או הילדים שלנו.
האישור היחיד שאנחנו צריכים הוא האישור של עצמנו.
שבו שניה וחשבו:
האם מי שאתם היום מגיע מבחירות חופשיות שלכם, או מתכתיבים של ההורים, החברה, המציאות?
האם יש משהו שתמיד רציתם להיות והדחקתם?
האם יש משהו שאפילו אתם לא יודעים? משהו שקברתם עמוק עמוק בפנים?
בערב ראש השנה, ליד שולחן החג, אמר אחד מבני המשפחה המבוגרים לקצינה, אחרי שהבין שהיא כבר לוקחת קורסים לתואר, אבל בכלל לא בטוחה עדיין לאיזה כיוון היא הולכת: ״חסר לך שלא! במשפחה הזאת…״
וזה החזיר אותי למשהו ששאלתי פעם את הגבוה: ״עלה בדעתך פעם לא להמשיך ללימודי תואר אחרי הצבא?״
״למה שלא אלמד?״ הוא שאל בתמיהה. ״רציתי קריירה טובה ורווחית.״
״הכל ברור,״ אמרתי לו, ״אבל באמת עצרת לרגע לחשוב על כל האופציות, ורק אז החלטת? כי אני יודעת שאני לא.״
מילדות מכתיבים לנו, במודע או שלא במודע, מה אנחנו אמורים להיות, מה אנחנו אמורים לרצות, כיצד אנחנו אמורים להרגיש.
גם אני לא שאלתי את עצמי אם אני רוצה לפתוח חנות לנרות ריחניים (כמו שעשתה אחר כך מישהי שלמדה איתי משפטים), לטייל שנה בעולם או ללמוד רפואה סינית. זה היה ברור שאלך ללמוד לתואר, ואחד הנחשקים.
אולי, אם הייתי שואלת את עצמי, עדיין התשובה היתה לימודי משפטים, אבל לפחות הייתי שואלת!
באותה צורה לא עלה בדעתי שאפשר להתחתן בלי לערב בזה את הרבנות.
עשור מאוחר יותר, כשאחותי הקטנה עשתה בדיוק את זה, לא הבנתי איך פשוט זרמתי עם מה שציפו ממני.
אז לילדות שלי אני אומרת – תלמדו, אל תלמדו, תעשו מה שגורם לכן להיות מאושרות. יש לכן אישור מאמא.
עולם חדש נפלא
העולם השתנה מאד בעשרים השנים האחרונות.
יש היום דרגות חופש שלא חשבו אפילו שיכולות להיות.
אנשים צעירים היום יודעים שלא חייבים להשתעבד לעבודה או לקריירה, ואפשר וצריך להקדיש שעות לישיבה ליד הים והתבוננות בגלים. לא חייבים להיות רופא או עורך דין או מתכנת, וכדאי לעשות מה שהלב והבטן מסכימים עליו.
זה נפלא!
היום כל אחד חופשי לבחור לבטא את המין, המגדר וההעדפה המינית שמרגישים לו/לה הכי נוח.
זה נפלא!
כל אחד חופשי לכונן מערכות יחסים רומנטיות מסוגים שונים, ושהסביבה תקבל אותו.
לפחות יש תנועה ערה בכיוון הזה.
אנשים מודים בפני עצמם שלא הקדישו מחשבה שניה לאורח החיים המונוגמי, לפני שנכנסו אליו ברגל בוטחת, ולא הבינו אם הוא מתאים להם או לא. אנשים צעירים היום כבר יודעים שזו רק צורה אחת לחיות, ויש עוד אחרות.
זה נפלא!
אבל אנחנו, שלא נולדנו לתוך עולם מהיר וטכנולוגי, שחונכנו על ברכי מסורת, גם אם לא דתית… אנחנו החבאנו מעצמנו דברים, קברנו אותם כל כך עמוק שלפעמים אפילו אנחנו לא יודעים שהם שם.
לפעמים אנחנו חשים רק חוסר נוחות עמום כזה, ולפעמים יותר.
רואה החשבון שבעצם רצה להיות גנן.
האמא במשרה מלאה שרצתה להיות בעלת עסק.
העו״ד שרוצה להיות גולש גלים. נשבעת! מכירה כזה!
אנשים שרוצים ויכולים להיות מאוהבים ביותר מאדם אחד, או מחפשים משהו בחיי המין שלהם ששונה ממה שהם חתמו עליו מלכתחילה, ומוצאים את עצמם בוגדים, או חונקים את עצמם, כי אין שום אפשרות לדברר את הדבר הזה.
אנחנו, הדור שרודף, לשווא, אחרי האושר, ששואל את עצמו מה זה אומר להיות מאושרים…
אנחנו לא מאושרים.
כי אנחנו לא מאושרים!
לא נתנו לנו אישור להיות עצמנו, אנחנו האמיתיים.
יש יחידי סגולה שכן נתנו לעצמם אישור להיות הם במקסימום שלהם (תודה אבא ואמא!!), ואם תסתכלו סביבכם, אלה האנשים המאושרים.
אז לשנה החדשה, זה מה שאני רוצה להמליץ לכם, וגם לאחל לכם.
שבו וחשבו מה לא אישרתם לעצמכם להרגיש, ואז מה לא אישרתם לעצמכם להיות, ותבדקו גם למה.
ואז תיקחו בחשבון גם את המציאות, וגם אנשים אחרים, ותמצאו תשובת ״גם וגם״, שתאפשר לכם להיות אתם – במקסימום שלכם.
אולי ירימו גבה מסביבכם…
בטוח ינסו להרתיע אתכם…
אבל אנחנו חיים היום!
ואלה החיים שלכם, עם כל הכבוד לאחרים.
עופו עליהם, לא פחות מזה!
בעדינות, בהתחשבות, בראיה רחבה ומכילה… אבל עופו!
ושנה מאושרת שתהיה!!
*מוקדש לך. את יודעת מי את.
