במסדרונות הארוכים שררה דממה כבדה. רק קול נקישות עקבי נעליי הדהד בין הקירות. התקרבתי לדלת, שעליה צויין רק המספר 503, ופתחתי אותה בזהירות. עשרים ראשים התרוממו, ועשרים פרצופים נדהמים הביטו בי בשתיקה למספר שניות, ואז הורכנו שוב, ובחדר נשמע רק רשרוש דפים וחריקת עטים. מצאתי לי כיסא פנוי בשורה הראשונה והתיישבתי בו, מחייכת אל האישה המבוגרת שעמדה מולי. פתחתי את התיק וסידרתי לאט לידי – עט, עוד עט, בקבוק מים, שוקולד, קלסר. אז קמתי, ניגשתי אל האישה והיא הושיטה לי בשתיקה מחברת נייר, אותה נטלתי והתיישבתי שוב בכסאי, פתחתי אותה בנחת ורשמתי – מבחן בדיני חוזים. השעה היתה תשע ועשרים. המבחן החל בתשע.

אם הייתי חברה בקבוצת גמילה, זה היה נשמע כך: “שלום, שמי גל, ואני ברגע האחרוניסטית.“

כן. תמיד הייתי כזו. הכל ברגע האחרון, או כמה דקות אחריו, אבל לא תמיד חייתי עם זה בשלום. להיות ברגע האחרוניסט זוהי אחריות כבדה, שאינה מתאימה לכל אחד. זה אומר שאם אין לחץ זמן, מייצרים אותו. אפשר לדחות, למצוא דברים אחרים לעשות, או אפילו להיתקף בעייפות פתע, העיקר לא להתחיל את המשימה בזמן. למי זה טוב? זה טוב לאחוז הקטן מאד של אנשים שמתפקדים היטב תחת לחץ. אני מבדילה בין שני סוגי לחץ – לחץ נפשי ולחץ ביצועי. העובדה שמבצעים מטלות תחת לחץ זמן איננה אומרת בהכרח שחשים לחץ נפשי, וברגע שמבינים זאת, אפשר אפילו להנות מזה.

אני יודעת שאת העבודות הטובות ביותר שלי אני מפיקה תחת לחץ. יותר מזה, בלי לחץ קשה לי להפיק משהו בכלל. כשהייתי קטנה גרם הדבר הזה לא מעט תסכול להוריי המסכנים, שנלחצו במקומי מכך שהתחלתי ללמוד למבחנים בערב שלפני, למדתי כל הלילה והלכתי לבית הספר ללא שינה. עם חלוף השנים הם הבינו שהדבר ככל הנראה אינו משפיע על התוצאות, ובכל מקרה אין שום דבר שהם יכולים לעשות בעניין. על כל נסיון להאיץ בי הייתי מגיבה בדחיה נוספת, עד שבסוף הם התייאשו.

איפשהו בין התיכון לבין לימודי המשפטים הבנתי שאני ברגע האחרוניסטית, ושעליי להשלים עם העובדה הזו וללמוד לחיות איתה. וכך, למדתי למבחנים ברגע האחרון, הגעתי אליהם ברגע האחרון, והגעתי בדיוק בשעה הנקובה לראיונות להתמחות, ולא דקה קודם (לשם אי אפשר לאחר, אין צורך להיסחף, תודה). בשלושת החודשים שלפני בחינות הלשכה אי אפשר היה לדבר עם אף אחד מחבריי על שום דבר שלא היה סדר דין אזרחי. טוב, אולי סדר דין פלילי. אני הייתי שקועה עד צוואר בעבודה ובילויים. חבריי נלחצו בשבילי – “את מטורפת!” הם אמרו לי. “בחיים לא תעברי!” כשבועיים לפני הבחינות נסגרתי בבית עם הספרים, והסוף ידוע.

גם היום, אם אני צריכה להגיע למקום כלשהו בשעה מסויימת, אני יוצאת ברגע האחרון, או קצת אחריו, ואז אני נאלצת להפגין נהיגה וירטואוזית ולסמוך על מחשבה יוצרת מציאות במציאת חניה. בדרך כלל זה עובד.

עם השנים למדתי שיש לזה שם – דחיינות.

דחיינות גורמת לאנשים נזקים ממשיים לפעמים, אם הם לא מבינים אותה ומוצאים איך לחיות איתה.

אבל אני… אני בסדר גמור, אני ברגעהאחרוניסטית גאה!!