לילה כאן בארץ
“אוקיינוס מפריד ביננו” היא כותבת לו ודמעה סוררת נושרת מעיניה אל מסך הנייד שלה. היא שולחת את ההודעה ויודעת שייקחו כמה שעות עד שיקרא אותה, כי הרי אוקיינוס מפריד ביניהם. היא לוקחת נשימה עמוקה, פושטת את החולצה והמכנסיים, פותחת את טוש המקלחת ובזמן שהיא מחכה למים החמים שיגיעו, היא מורידה את החזייה המעוטרת תחרה ואת התחתונים התואמים. “בכל פעם כשתלבשי את החזייה והתחתונים האלה, תיזכרי באהבה שלי אלייך” הוא אמר לה כשהושיט לה את שקית הנייר המעוצבת עם הסט המושלם הזה. זה היה ממש מעט זמן לאחר שהכירו. הוא שאל אותה למה התחתונים שלה לא תואמים לחזייה והיא הסבירה לו שמעולם לא היה לה סט מושלם של לנז’רי, שהיא לובשת מה שיצא מהכביסה מבלי לתת על לזה תשומת לב מיוחדת. “אצלינו” הוא אמר, אין דבר כזה! לכל אישה יש לפחות שני סטים תואמים, יפים, חושניים שכשהיא לובשת אותם, בן הזוג שלה מבין ויודע שהיא משתוקקת אליו”. היא זוכרת שהסמיקה עד לתנוכי אוזניה למשמע התיאור שלו. היא חייכה אליו במבוכה, והסיטה את נושא השיחה לתחומים אחרים מביכים פחות.
והערב, כן הערב, היא משתוקקת אליו מאוד. בעצם כבר כמה חודשים שהיא משתוקקת אליו מאוד ותשוקתה לא באה על סיפוקה כלל. במקום זה היא בוכה. כן, היא בוכה הרבה. הלב שלה סדוק מגעגועים לאיש הזה שנמצא מהצד השני של האוקיינוס ומתגעגע אליה גם. היא נותנת למים החמים לשטוף ממנה את הגעגועים, מגבירה את עוצמת החום שלהם עד שהמקלחת מתמלאת באדים והעור שלה הופך להיות אדום.
היא נזכרת בשיר של ג’וני קאש “I HURT MYSELF TODAY” והדמעות מציפות אותה. היא רוצה להרגיש את החיבוק שלו, את הנשימות שלו כשהם ישנים יחד, את המבטים הרציניים שלו כשהיא מספרת לו משהו ממש לא רציני, את הנשיקות הקטנות שלו כשהוא עובר לידה. היא יודעת שזה יקרה מתישהו, היא יודעת שהם החליטו על היחסים הללו יחד ובכל זאת, כל כך קשה לה. לפני שהיא נרדמת היא בודקת אולי הוא בכל זאת קרא את ההודעה שלה ומתאכזבת כשהיא לא רואה את שני הפסים הכחולים.
בוקר איי שם מעבר לאוקיינוס
בוקר, השמש מציפה את הביקתה בה הוא ישן. “כבר חם ” הוא חושב לעצמו. הוא מסיט את הכילה המכסה את המיטה ומתמתח . באופן אינסטינקטיבי הוא מושיט את היד לנייד וחיוך גדול מתפשט על פניו כשהוא רואה הודעה ממנה. “אוקיינוס מפריד ביננו” היא כתבה לו והוא חושב לעצמו למה בעצם התכוונה, שהרי ברור שאוקיינוס מפריד ביניהם, הוא בצד השני של העולם והיא יודעת את זה. הוא מרגיש שמשהו עמוק יותר מסתתר מאחורי המילים שלה. אז הוא כותב לה “אהובה שלי, זה ממש נכון שהאוקיינוס מפריד ביננו, וחוץ ממנו שום דבר לא מפריד ביננו!” הוא שולח את ההודעה ויודע שייקחו כמה שעות עד שתקרא אותה.
הוא מוריד מגבת מהחבל וניגש למקלחת המאולתרת להתכונן ליום החדש. כשהוא מביט בפניו המשתקפות מן המראה, הוא לא מזהה את אותו גבר שהגיע למקום הנידח הזה לפני כמה חודשים. העור שלו הפך להיות כהה יותר, הזקן שגידל הקיף את סנטרו בזיפים כהים, ממש לא כמו שנראה לפני כן. “מה עוד השתנה בי?” הוא שואל את עצמו.
פתאום הוא מתמלא בעצבות, החודשים האלה היו מלאים בעבודה חשובה ומלאת משמעות, אבל לעזאזל, הוא מתגעגע אליה. הוא מרגיש כאן בודד מאוד. “אולי הגיע הזמן שאחזור?” הוא מהרהר בינו לבין עצמו כשהוא מביט בעצמו במראה. הוא נזכר שפעם אמרה לו שכל התשובות נמצאות בתוכנו. משפט שהיה לו קשה לשמוע, כי הרי אם היה יודע את התשובות לא היה שואל…אבל בבוקר הזה, הוא מבין פתאום שהתשובות באמת נמצאות בתוכו. הנסיעה הזו הייתה לו ברורה ומובנת. היא תוכננה הרבה לפני שהכיר אותה, וכשהיא פרצה לחייו בסערה, היה ברור לשניהם שהוא יוצא למשימה הזו ואין כאן בכלל שאלה.
היא הבינה את זה מיד. כמעט ויתרה עליו. אפילו אמרה לו שאין טעם להתחיל משהו, שחבל שיישבר להם הלב, שכדאי שיוותרו ואולי כשיחזור ינסו שוב, אם יהיו פנויים. הוא לא היה מוכן לוותר עליהם. התאהב בה כמעט ממבט ראשון. הרגיש שיש כאן משהו טוב. באיזשהו שלב אפילו הציע לה להצטרף אליו לנסיעה, התחיל לברר לגבי תפקיד עבורה, אבל היא סרבה בעדינות. זה לא שלא רצתה להצטרף אליו, להיפך רצתה מאוד. אבל הסבירה לו שזה לא מתאים לה כרגע בחיים. הוא התאכזב. כנראה שציפה שתעזוב הכל ותבוא איתו.
למרות הכל נסע. הנופים החדשים, המשימה האינטנסיבית והריחוק, עשו את שלהם. הוא היה כל כך עסוק שלא היה לו זמן להתגעגע. היה כל כך נלהב – מהכל, כך שהיו ימים שלמים שכמעט ולא היה חושב עליה. בגלל הפרש השעות והקליטה הגרועה, דיברו לעיתים רחוקות. היא הייתה שולחת לו הודעות וידאו ארוכות והוא היה שולח לך פרצופים מחייכים ולבבות. באיזשהו שלב היה בטוח שהקשר ידעך. זה מה שקורה בדרך כלל ליחסים ממרחק. להפתעתו זה לא קרה. בעיקר בזכותה. היא לא ויתרה עליו. בוקר וערב הייתה שולחת הודעות וסיפורים על חייה ועל מה שקרה לה במהלך היום. הוא היה מדמיין אותה יושבת מולו ומספרת את הסיפורים שלה תוך כדי נגיסות קטנות בטוסט שהכינה לעצמה. הוא חי איתה באמצעות הסיפורים שלה.
בוקר כאן בארץ
היא מתעוררת משינה טרופה, כל הגוף כואב לה. הלילה לא ממש ישנה, התהפכה מצד לצד, חלמה חלומות מוזרים על בית מלא באנשים זרים שהיא לא מכירה, שקופצים לה על המיטה, ומושכים לה בשמיכה. מידי כמה שעות התעוררה סהרורית מחלומות, הביטה בשעון והמשיכה לנסות לישון. בבוקר מוקדם כשקמה באופן סופי, הרגישה עייפה מתמיד. משכה את השמיכה מעל לראש ועצמה את העיניים כשהיא ממלמלת לעצמה “זה לא יכול להמשיך ככה, אני לא יכולה יותר”. היא פתחה את הנייד שלה וראתה הודעה ממנו “אהובה שלי, זה ממש נכון שהאוקיינוס מפריד ביננו, וחוץ ממנו שום דבר לא מפריד ביננו!” היא חייכה לעצמה והתחילה לבכות. “אני עייפה” היא אמרה לעצמה. “עייפה מלהחזיק את הקשר שלנו בעצמי, מרחוק. עייפה מלהיות לבד.” היא רצתה לכתוב לו את המחשבות שלה והחליטה שלא תעשה את זה. “אין טעם” היא חשבה. “הוא רחוק, הוא עסוק, הוא לא יבין למה, או שיבין וינסה לשכנע אותי להמשיך, אז אין טעם לכתוב לו” סגרה את הנייד והלכה להתקלח ולהתכונן ליום החדש. במקלחת נדדו מחשבותיה ותובנה חדשה הגיעה אליה: “אני לא מוותרת על הקשר הזה, אני לוקחת פסק זמן מהשיגרה שלי ונוסעת אליו. שם נדבר, שם נקבל החלטות – פנים מול פנים”
ערב אי שם מעבר לאוקיינוס
הוא קורס למיטה הצרה שלו, אחרי יום חם ולח עם המון התרוצצויות, הוא קורא שוב את ההודעה ששלחה לו בבוקר שלה “היי אהוב שלי, אוקיינוס הוא משהו גדול. אבל גם אוקיינוס אפשר לחצות. שיהיה לך לילה טוב ונשיקות”
הוא מחייך לעצמו ומתרגש. כמה היה רוצה שתחצה את האוקיינוס אליו ותהיה כאן איתו. הוא יודע שהיא לא רוצה לעצור את החיים שלה ולהגיע אליו, אז הוא מחליט לקחת פסק זמן מהפרוייקט שלו ולטוס אליה. לחבק אותה, להיות איתה להגיד לה פנים מול פנים כמה הוא אוהב אותה ורוצה אותה בחייו. הוא נרדם מיד כששימחה ממלאה את ליבו.
כעבור שבוע בשדה התעופה איי שם מעבר לאוקיינוס
היא לקחה רק תיק גב למסע שלה אליו. שלוש טיסות החליפה עד שנחתה סוף סוף ביעד שלה. היא לא הודיעה לו שהיא באה. החליטה לעשות לו הפתעה. הייתה בקשר עם מזכירת הפרוייקט ששמרה על סודה. בשדה התעופה הקטן, נכנסה לשירותים להתרענן אחרי כמעט יממה של טיסות. כשיצאה מהשירותים, הוא עמד מולה. מגולח, שחום, גבוה. יפה יותר משזכרה. הוא חיבק אותה חיבוק ארוך, ארוך. והיא הרטיבה את חולצתו בדמעות שלה.
“מה את עושה כאן?” הוא לחש לה. “גם אוקיינוס אפשר לחצות” ענתה.
Photo by Mickey O’neil on Unsplash
