אני מביט בה מהצד, יודע בדיוק מה היא תזמין עכשיו: “קפה הפוך חלש על סויה ובבקשה בכוס זכוכית” כן ככה בדיוק היא אוהבת את הקפה שלה. וכשהמלצרית תביא לה את הקפה, היא תיגע בכוס כדי לחוש את חומה ואז תביט בי ותגיד “לא מספיק חם, אתה רואה את המלצרית?” ואז אקרא לה והיא תבקש אם אפשר עוד מעט מים חמים ותתנצל בפניי שהיא כזו קשה בקפה שלה. וכשהמלצרית תביא את המים החמים בכוס קטנה, היא תמזוג אותם לאט לתוך הקפה הרותח גם ככה, ותגיד במבט שובב “עכשיו זה בדיוק כמו שאני אוהבת”. ואני אשאל אותה למה היא אוהבת את הקפה שלה ככה, ולמה בעצם היא לא מבקשת מלכתחילה את הקפה רותח שהרי בשביל מה להריץ ככה את המלצרית המסכנה. והיא תרים אלי את המבט הכחול שלה, שממנו אבין שהיא לא ממש מבינה את השאלה שלי. היא תלגום בזהירות מהקפה הרותח ממילא, ותגיד לי שבעצם לא חשבה להזמין מלכתחילה קפה רותח, “ואולי זו הדרך שלך לשלוט בחום הקפה שלך?” אני מציע והיא שוב מביטה בי בעיניה הכחולות וצוחקת אלי בחיוך הרחב שלה “לא כל דבר זה עניין של שליטה” היא אומרת ולוגמת לגימה קטנה מהקפה הרותח ממילא…
ככה אני זוכר אותה. עיינים כחולות וחיוך גדול באמצע הפנים. המון זמן לא פגשתי אותה, שמעתי שעברה לעיר אחרת או אולי אפילו מדינה אחרת. מידי פעם מצאתי את עצמי חושב עליה. נזכר בחיוך הענק שלה ובמבטים הכחולים. היינו יחד שנתיים בערך, עד שיום אחד הבנו שאנחנו כבר לא נהנים מלהיות אחד עם השני. הבנו שה “ביחד” שלנו הפך להיות מאוד “לחוד”. היא נפגשה עם חברות וחברים שלה בנפרד ממני ואני אותו הדבר רק עם פחות אנשים. בגדול האמנתי שזה ממש בסדר ושאנחנו, כשני אנשים מבוגרים, יכולים לשמור על חברויות עבר ולהמשיך להיות זוג אוהב. וזה באמת היה ממש בסדר עד שכבר לא. עד שהבנו שאנחנו נהנים יותר כל אחד עם החברים שלו ולא ממש מוצאים את הכייף שלנו לבדנו. אני זוכר שזה העציב אותי מאוד. שהרי אהבנו אחד את השני והייתה לנו זוגיות מקסימה.
ובתוך העצב שנעצבתי בו, גם שמחתי כי למען האמת והכנות, הזוגיות שלנו העיקה עליי בשלב מסויים. אז הפרדנו בתים. הפרדנו חיים. היא מצאה לה דירה קטנה במערב העיר ממש מול הים – “אתה רואה את הים מהמרפסת? ככה בדיוק רציתי כל הזמן” היא אמרה לי כשעזרתי לה להתמקם בדירה החדשה. ואחרי שראינו את הים מהמרפסת, חנכנו את חדר השינה הקטנטן. שכבנו זה לצד זה, היא ליטפה אותי כמו שאהבתי, אני נישקתי אותה והורדתי לה את הבגדים לאט, לאט כאילו קיימתי איזה טקס דמיוני. כששכבה לידי ערומה ויפה, לא הצלחתי להיזכר בסיבה שהביאה אותנו להיפרד. הורדתי את בגדיי, נשכבתי לצידה והיא הביטה בי בעיניה הכחולות כמו ים. העברתי אצבע קרה על שדיה היפים, וכמו שתמיד היה קורה, היא הקשיתה גבה לעומתי ופטמותיה הזדקרו אל מולי. היא עצמה את עיניה וחיוך נמתח על פניה. עשינו אהבה לאט ובתשוקה גדולה, ומתוך הסערה לחשה לי “טמבל אחד, כמה אני אוהבת אותך” חיבקתי אותה ולחשתי בחזרה “נימפה שלי, אוהב אותך תמיד” .
אני חושב ששלוש שנים עברו מאז. שלוש שנים בהן לא מצאתי אישה לאהוב. פה ושם פגשתי מישהי נחמדה, או מישהי עם עיניים כחולות וחיוך, אבל אף אחת לא השתוותה אליה וגם, אני מודה, אהבתי את הלבדיות שלי. את חוסר המחויבות לאישה אחת, את החופש שלי להיות עם חברים, לנסוע לאן שבא לי או מתי שמתחשק לי, החופש לא לעשות כלום ובעיקר – “החופש הריגשי” כפי שאני מגדיר אותו ביני לבין עצמי. החופש לא לאהוב, לא להתגעגע, לא להתייסר ממחשבות כאלה ואחרות על בת הזוג שלי ובכלל החופש מהגדרות .
שלוש שנים. לא דיברנו מאז שעזבנו. לא התכתבנו, לא היינו חברים ברשתות החברתיות. “מה שנזכור, נזכור ומה שלא לא צריך להעיר” אמרה לי באותו אחר צהרים בדירתה החדשה. כשנפרדנו נתתי לה “נשיקה מהסרטים”, ככה היא תארה אותה, והלכתי. שלוש שנים.
ועכשיו, בבית הקפה הקבוע שלי אני רואה אותה. יושבת מול איש שאני לא מכיר, מחייכת את החיוך הענק שלה, ועיניה הכחולות זוהרות כשהיא מזמינה את הקפה שלה. אני מתפתה לקום אליה, הלב שלי דופק מהר, אני מזיע בידיים, סימנים של התרגשות. כמה התגעגעתי אליה, כמה חלמתי אותה בלילות של בדידות. כמה אני רוצה אותה שוב בין זרועותיי.
אבל אני נשאר לשבת. מביט בה מהצד, יודע בדיוק איך תזמין את הקפה ותטרטר את המלצרית המסכנה. אני מסיים לשתות את האספרסו הארוך שלי. אורז את הדברים וקם ללכת. אני לא ניגש אליה, לא מסמן לה שאני כאן, פשוט יוצא מבית הקפה ולא מביט לאחור.
“לפעמים צריך להשאיר את העבר בעבר” אני שומע את קולה של אמא שלי בראש. ובגוף? ובלב? ובנפש? תחושת הקלה. השארתי את האישה הזו מאחור. אני מתחיל דרך חדשה. הללויה!
Photo by Jessica Lewis on Unsplash
