מה לא נכתב עליהם?
אני כל כך אוהבת אותם,
את החספוס שלהם, את חיתוך הדיבור, גוון הקול הנמוך והבטחון העצמי שמצליח להסוות היטב את העובדה שהם לא באמת מבינים בכל דבר, ובכל זאת בטוחים שיצליחו במקום בו אף אחד לא הצליח לפניהם.
בשנים האחרונות אני פוגשת אותם קצת אחרים, רבים מהם כבר לא בטוחים בעצמם כמו שהיו בעבר, אפילו אותם מחוספסים שהכרתי כאסרטיביים ומביני דבר, נראה שדהו עם הזמן ומשהו השתנה בהם. לו הייתי פוגשת אותם אצלי בקליניקה, עוד הייתי מבינה שזה חלק ממה שהוביל אותם אלי, אבל אני פוגשת בהם בכל מקום אפשרי. בתור בסופר או לרופא, במוסך ואפילו כקהל בהרצאות שלי.
אני מוצאת אותם הססניים יותר, מבולבלים מאד, כבר לא כל כך בטוחים במה שיש להם להציע לנו, בנות המין החזק, כי כמה שאתה חזק זה כבר לא מספיק, הכללים השתנו ואתה צריך להתאים את עצמך למצב, גם כשזה אומר לשכוח כל מה שלימדו אותך מהרגע שבו הודיעו להוריך “מזל טוב, יש לכם בן זכר”
אתה צריך לשכוח מכל מה שלמדת וללמוד הכל מחדש, להכיר בחולשות שלך ולא להתבייש לדבר עליהן, להיות רגיש ומכיל וגם לדעת להקשיב לה, להבין אותה, לדעת בדיוק למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא, וזה קשה, הוווווהווו כמה שזה קשה, בעיקר לאור העובדה שגם היא בעצמה לא תמיד יודעת.
נשים מתלוננות על גברים וגברים מתלוננים על נשים ובכל זאת אנחנו מחוברים באופן כזה שאף אחד מאתנו לא היה מעז לוותר על המין השני, וזה לא משנה אם המשיכה המינית שלך כאשה, מופנית לנשים בלבד ולא אם הזכרים היחידים שאת מבלה איתם הם הומוסקסואלים שכבר מזמן יצאו מהארון והשתלטו על הגרדרובה שבארון שלך, גברים הם גברים וההבדל עדיין מורגש וקיים ויפהפה, ואיך שלא נסתכל על זה, יש משהו בשוני הממגנט בין גברים לנשים, משהו שבלעדיו העולם היה מקום כל כך אפור ומשעמם לחיות בו.
אלא שבשנים האחרונות משהו מבלבל עובר עליהם, נדמה שמתוך אותו מקום פורח של אותה התעוררות נשית מבורכת, יצא שקצת סירסנו אותם בדרך ואני מודה שקצת קשה לי עם זה, אז אפשר להגיד שזו בעיה שלהם, שמגיע להם אחרי כל השנים שאחיהם הגברים סירסו אותנו, אפשר לומר שזו ממש לא אשמתנו ושגבר אמיתי לא נבהל מנשים חזקות אלא נשאר חזק בדיוק כמו שהוא, וזו בהחלט מחשבה יפה אבל מוטעית, כי לא משנה כמה הגבר שניצב מולנו יודע להיות עוצמתי וחזק מול כל דבר אחר בעולם, כשהוא עומד מול האחת שמעניינת אותו באופן שגורם לו לרצות לכבוש אותה, הלב שלו רוטט ורועד בדיוק כמו שלך.
הוא אולי טוב יותר בלהסתיר את זה, כי במשך שנים לימדו אותו אחיו הגברים כיצד להסתיר היטב את הרגשות שלו לבל יתפרש לרכרוכי ורגיש, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא לא ממש יודע מה נכון יהיה להגיד או לעשות כדי לגרום לך להתעניין בו כמו שהוא מתעניין בך כרגע.
והיום, אחרי שהתעצמנו מעט ואנחנו ממשיכות להלחם על זכויותינו ולהנות מהדרך החדשה שסללנו לגמרי לבד, אפשר לגלות הרבה מאד גברים סביבנו שנותרו מבולבלים כל כך וכבר לא באמת יודעים איך מצופה מהם לנהוג בנו..
איך ללחוץ על הגז בעדינות כדי שלא לעבור מאפס למאה, איך להחנות נכון, איך לקחת רברס כשצריך, איך ומתי להעביר הילוכים ולדעת לעצור בעדינות ובזמן. אנחנו כמו מכונית פאר מבטיחה ומנצנצת שנמצאת קרוב ובהישג יד אבל בלי שום ספר הדרכה ורבים מהם איבדו לחלוטין את אותו בטחון גברי שנולדו איתו, זה שאפשר להם להעז לעשות טעויות כדי ללמוד אותך ולגלות את אותם כפתורים נסתרים שרק הם ידעו להפעיל בך.
ואם עדיין לא מצאת את הגבר שלך ואם לא השכלת לדעת שאת לא חייבת להיות זו שתמיד צודקת, זו שיודעת ומבינה טוב יותר ממנו, את עלולה לגלות שבדרך לעצמאות המינית והנשית שלך, אבדה לך הפנטזיה על הגבר שפעם חלמת שיהיה לצידך, אותו הגבר העשוי ללא חית, זה שיודע לחטוא מצוין כשהוא אוסף אותך אל בין זרועותיו ולוקח אותך לעוף יחד איתו למחוזות הדמיון המפתים, זה שנותן לסטיות שלו דרור וסוטה יחד איתך מהדרך, זה שהלב שלו רגיש עד כאב אבל הוא ישמור אותו לרגע הנכון שבו ירגיש שהוא יכול לבטוח בך ולהניח את ראשו על שקע צווארך, עד אז הוא ישחק אותה קשוח ויגלם את תפקיד הדון ג’ואן שיודע לדפוק מבטים יודעי דבר, כאלו שיגרמו לך לרצות לדעת אותו מקרוב.
אבל הוא כבר לא יודע אם זה בסדר לדפוק מבט ממושך וממגנט, ומה אם זה ירגיש לך פולשני מדי? ומה אם תחווי את זה כחדירה למרחב האישי הרוחני שלך? ומה אם הוא יזרוק הערה שובבה שתתתפשט כמו אש בשדה קוצים במוחך הקודח, בשל אותו שיח נשי קדחתני ומבלבל, ומה אם תקחי את ההערה הנועזת שלו למקומות כל כך לא נכונים רק בגלל שבמקרה הוא לא ממש נושק לטעם הגברי שלך. ואם ככה, הרי שאפשר לצחוק על חשבונו, לעשות צילום מסך להודעה שובבה ששלח לך ולשלוח לחברה שלך או לצחוק עליו באיזו קבוצה סודית שאת חברה בה.
“התעצמנו מאז, התעצמנו מאז וכבשנו כיסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד רק להם לא היינו לעזר”
שרה גלי עטרי במילים הנפלאות שתרגמה רחל שפירא, ואני חושבת שאנחנו חייבות לעצור לרגע ולקחת צעד קטנטן לאחור, ולא כדי להפסיק לגדול ולהתעצם אלא כדי להצליח לראות את התמונה בבהירות, כדי לראות את הציור החדש שייצרנו בעצמינו, כמה חשוב לפעמים להתרחק מעט כדי לוודא שלא הגזמנו עם צבעי המלחמה ששפכנו לתוכו ואולי עדיין אפשר להוסיף כמה צבעים בהירים, למרוח כאן, לכסות שם ולתקן.
הגבר החדש עבר כמה שינויים נפלאים, הוא מאפשר לעצמו להתבטא במילים רגישות יותר בלי לפחד להישמע נשי או רכרוכי, הוא יודע לבקש עזרה כשצריך ולדבר על הרגשות שלו, הוא לא מפחד להישען עליך כשצריך ולומר לך שהוא לא מסוגל לראות את החיים שלו בלעדייך. אבל הגבר החדש והמדהים הזה יהפוך מהר מאד לסמרטוט עייף ומותש, אם לא נדע לעצור בזמן עם כל השליטה הנשית המתפרצת הזו, אם לא נזכור את היופי שבלהיות אשה, אם לא נאפשר לעצמינו להישען עליו כשצריך ולא נבהל בכל פעם שאיש המערות יוצא מתוכו, כשהחייתיות הפראית מתפרצת ממנו והוא מתבטא לרגע בגסות.
אז אנחנו חייבות לעצור לרגע ולהבין את ההבדל הדק והחשוב בין אשה חזקה לאשה חזקה ומסרסת, כשאת חזקה את יודעת שאת כזו והוא יודע שאת כזו, ותפותעי תגלות כמה גבר אמיתי רוצה לצידו אשה חזקה, אבל אשה חזקה היא לא זו שדורשת,צועקת,רומסת או מחנכת, אשה חזקה היא מי שמודעת לכוח הנשי שלה ולכן אינה זקוקה למלחמת אגו או לכל נסיון לעמיד את הגבר שלצידה למבחן שוויון כוחות.
היא יודעת לבקש ברכות נשית נעימה את מה שהיא זקוקה לו ויודעת למצוא את הדרך אליו באינטילגנציה רגשית כובשת ובמבט אוהב ומעריץ לגבר אותו בחרה.
אם לא נבין את ההבדל בין אשה חזקה לאשה מסרסת ולא נעצור בזמן, קיים סיכוי שנאבד את הגבר האמיתי הזה שעליו חלמנו, הגבר הפראי, המחוספס והצייד ובמקומו יצמח דור חדש של גברים נשיים שמתנהגים כמו נשים, נראים כמו נשים וחושבים כמו נשיפ, וכל מה שיישאר לנו לעשות כל הזמן זה לקטר על החפירות של עצמינו וליפול לתוך הבור הגדול שחפרנו לנו, בלי שיישאר אף אביר בחוץ שיוכל להציל אותנו מעצמינו.
גילוי נאות – למרות שהכותבת מאוהבת באמזונות, יש לה חולשה מטורפת לאבירים.
