אתם זוכרים איך אמא שלכם הביטה בכם כשהייתם תינוקות?
אתם יכולים לזכור את האור בעיניים של אבא שלכם?
רובכם בוודאי תענו שלא. איך אתם יכולים לזכור משהו כזה?
אבל כולכם זוכרים.
הנשמה זוכרת. אפילו הגוף זוכר.
לקח לי שנים להבין שלא רק שאני זוכרת את אבא שלי מסתכל עליי במבט הזה ששטף את כל הפנים שלו באור, אלא שאת המבט הזה בדיוק אני מחפשת מאז בבן הזוג שלי, בחברים שלי, בעולם כולו.
הבנתי שאני מסתובבת בעולם ומנסה להדביק מבט שלם כזה משברי מבטים.
זאת היתה אחת ההבנות האדירות וגם הכואבות שהיו לי – האובדן של זה, הצורך שלי שלא ניתן להרוות אותו.
ואז הסתכלתי על עצמי והבנתי עוד משהו.
הבנתי שהמבט הזה בדיוק בא לי נורא בקלות, אוטומטית, כשאני מסתכלת על הילדות שלי.
אפשר אולי לקרוא לו “נהרה”.
אי אפשר לזייף אותו.
הוא מתחיל בעיניים ומתפשט לכל הגוף, ובאור שנובע ממנו כל אחד הוא מושלם כפי שהוא, ובאותו רגע הוא גם יודע שהוא מושלם, והוא מרגיש נאהב ובטוח לגמרי.
ואז חשבתי…
למה אנחנו מאבדים את המבט הזה?
למה אנחנו לא יודעים לתת אותו למי שהוא לא הילד שלנו, ולפעמים אפילו לילדים שלנו, ברגע שהם גדלים?
למה אנחנו לא זוכים לקבל את המבט הזה כשאנחנו כבר מבוגרים?
כשאנחנו מתאהבים זה קורה, אבל זה מחזיק רק לזמן מוגבל מאד, ואולי זה מה שכל כך כיף בהתאהבות, העובדה שלרגע אנחנו זוכים לרחוץ באותה נהרה, להיות מושלמים, נאהבים ובטוחים.
למה אנחנו, למה אני צריכה להסתובב בעולם עם צימאון שלעולם איני יכולה להרוות?
בשנים האחרונות יש לי עיקרון מאד פשוט שמתנסח כך: אם אתה רוצה שיחבקו אותך, לך לחבק אחרים.
זה העיקרון שהנחה אותי כשפתחתי את “אמור”, לתת לאחרים את הבית שאני לא מצאתי לעצמי.
ואז הבנתי איזו מתנה אדירה אני יכולה להעניק לאנשים שאני אוהבת.
הבנתי שהגבוה, כפרעליו, כבר מסתכל עליי ככה, והיה מסתכל יותר, כל הזמן, אם הייתי מאפשרת, אם הייתי נותנת גם לו לעמוד באור הזה שהיה שמור לילדות שלי בלבד, באור הזה שבתוכו הוא מושלם, בטוח, אהוב עד אין קץ.
וזה מה שעשיתי.
מצאתי את האור הזה בתוכי, את הנהרה, את “המבט”, ונתתי לו אותו במתנה.
ומיד נשטפתי גם אני באותו אור.
החיפוש תם.
ואז עברתי לתת אותו לעוד אנשים. יש מאגר בלתי נדלה שלו. נתתי אותו לעולם, והכל, הכל חוזר אליי.
אתם יודעים מה? אפילו לאבא שלי חזר המבט הזה לעיניים.
אז תיזכרו.
אל תפחדו.
תיזכרו!
ואז תמצאו בתוך עצמכם את הנהרה, ולכו לתת אותה קודם כל לבני הזוג שלכם, או למי שהייתם רוצים שיהיה בן הזוג שלכם, וגם אם זה לא ילך, כי יש אנשים שזה נורא מפחיד אותם, לכו לדרככם בידיעה שהענקתם להם את המתנה הנפלאה ביותר.
תזכרו שבחרתם אותם כי הם היו מושלמים בשבילכם, על כל המגרעות והאנושיות שלהם. תזכרו כמה הם יפים, מבפנים ומבחוץ, ותנו להם לדעת את זה, בלי פחד מדחיה, בדיוק כמו שאתם עושים עם הילדים שלכם.
אפשר להיות מאוהבים לנצח, אבל זה מה שנדרש, וכשיש לכם את זה, כל היתר כבר בא מאליו. תנסו!
…
זה סוף השבוע של היומולדת של הגבוה, ואנחנו נחגוג אותו בהמון דרכים, אבל את המתנה האמיתית נתתי לו כבר, וזה משהו שהוא לא יכול לאבד. לנצח.
יומולדת שמייייח לאהוב הפרטי שלי.
שתהיה לכולכם שבת של נהרה.
תאהבו הרבה.
#פילוסופיה_בשנקל
