החלונות שלה היו סגורים כל היום, מוגפים בתריסים הכחולים.
עברתי שם כמה פעמים ולא נפתח שום חלון. ניגשתי בשקט לשער הקטן והחורק, פתחתי אותו בזהירות , שלא יתפרק לי פתאום, הלכתי על השביל המרוצף אל הדלת הוורודה.
אף פעם לא הבנתי למה היא צבעה את הדלת שלה בוורוד. שאלתי אותה פעם והיא סיפרה שבאיזה יום סגרירי, כשכבר נמאס לה מהגשם ומהערפל שכיסה את ההר, החליטה לצבוע בצבע שמח את דלת הכניסה שלה. במחסן הישן שלה מצאה פחית עם צבע וורוד, שקנתה פעם לפני שנים. הצבע היה סמיך והיא ערבבה אותו במקל רטוב, את המברשת הרחבה טבלה בקופסא והצבע חייך אליה באהבה. את הדלת היא צבעה לאט, עוברת שוב ושוב על הפסים של הצבע דואגת שכל חריץ יקבל את מנת הוורוד שלו. מאז הדלת שלה וורודה, התריסים כחולים והקירות לבנים, לבנים.
“אני רוצה שיהיה לי בית כמו באיים ביוון” היא אמרה לי פעם. “תריסים כחולים, קירות לבנים ונוף של ים תכול ברקע” . אני רק הבטתי בה בחיוך ואמרתי בהתרסה: “אבל את גרה על הר באמצע המדינה בלי שום ים תכול בסביבה” המבט שלה, החודר הזה, החום הזה, הביט בי בחוסר הבנה וסבלנות “אתה באמת לא מבין, נכון? תגיד אין לך דמיון? הבית שלי יהיה צבוע לבן, התריסים שלו כחולים ואני אראה מהחלון שלי ים תכול…אל תבלבל אותי עם המציאות…” טוב, ידעתי שהיא קצת משוגעת האישה הזו, שהייתה פעם שלי. ידעתי שיש לה דמיון מפותח ושאין לה טיפת סבלנות למי שאין לא את זה, אז זרמתי איתה. עזרתי לה לצבוע את הקירות בלבן, לבן. הלכתי איתה לחנות חומרי הבניין ושם רקחו לה צבע כחול בדיוק כמו שדמיינה. משני צידי השביל לבית, שתלנו צמחייה ירוקה ופרחים ובחצר, הכנתי לה פינה עם בריכת דגים קטנה כדי שהשמש תוכל להשתקף בה והשמים התכולים גם. זה נתן לה קצת ים של יוון.
והיום, היום החלונות שלה היו סגורים כל היום. זה לא מתאים לה, היא כל כך אוהבת להכניס את ה”בחוץ” אל הבית ונוהגת בכל בוקר לעבור חלון, חלון ולפתוח לרווחה.
אז הנה אני מוצא את עצמי ניגש לדלת הוורודה שלה. כבר כמה חודשים לא הייתי כאן. היא אמרה לי ללכת ואני לא התווכחתי איתה. אי אפשר היה להתווכח איתה. כשהיא החליטה משהו, שום דבר לא היה מזיז אותה. אז אספתי את החפצים שלי, שהיו חלק מהבית הלבן עם התריסים הכחולים, ועברתי לבית אחר באותו הרחוב. לא יכולתי להתרחק ממנה. הייתי קשור אליה בחוטים של קסם ואהבה. היא מצידה, לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי שעכשיו, כשאני שם והיא נשארת כאן, יותר קל לה לנשום.
לא נעלבתי. היה צדק בדבריה, אני הייתי מאוד “שם” כל הזמן. בהתחלה היא אהבה את זה. הרגישה עטופה ומוגנת, חיפשה את היד שלי כל הזמן והניחה אותה על לוח ליבה. “תרגיש” הייתה לוחשת לי, “תרגיש כמה הלב שלי שמח כשאתה כאן” . גם הלב שלי שמח איתה. הרעפתי עליה אהבה , טיפלתי בבית, תיקנתי, שתלתי, בניתי, הברגתי וחיזקתי. וככל שהתברגתי יותר לבית הזה, התרופפו ברגיה שלה.
מתוקף עיסוקיה המשונים והמרובים, היא לא בילתה הרבה בבית ואני הייתי הדמות הקבועה בו. הבית הפך להיות יותר שלי משלה . וכשהייתה שבה מנדודיה, הייתי מקשט כל פינה בנרות ריחניים, מכין לה מרק חם ומהביל, ומחבק אותה בחיבוק הכי בייתי שיכולתי לחבק. בפעם האחרונה כשחזרה הביתה, אמרה לי שהיא לא מרגישה שזה הבית שלה. שהיא מרגישה אורחת. אומנם אורחת מאוד רצוייה ובכלזאת, אורחת. לא ידעתי מה לעשות עם המילים שלה. בשבוע שלאחר מכן, היא ביקשה שאעזוב ונשמה לרווחה.
סגרתי מאחורי את הדלת הוורודה, החלונות הפעורים ליוו את צעדיי המתרחקים כמו עיניים גדולות.
והנה עכשיו אני דופק על הדלת הוורודה בעדינות. שום קול לא נשמע מבפנים. אני מקיש שוב על הדלת, ושומע משהו זז בפנים. אני קורא לה, מנסה לפתוח את הדלת והיא נעולה. אני שומע מבפנים אותה אומרת בלחש : “המפתח, בעציץ מימין” . אני מרים את עציץ הבגוניה שמימין ומוצא תחתיו את המפתח. מכניס למנעול ומסובב פעמיים (אני יודע שהיא נועלת פעמיים, תמיד. לא מהפחד שפעם אחת לא מספיק טובה, אלא במין אמונה כזו, שעדיף שתי נעילות על אחת,) הדלת נפתחת ואני מוצא את אהובתי שרועה על הריצפה, שיערה סתור, חלוקה פתוח מעט (אחח הגוף שלה, כל כך התגעגעתי אליו), כוס מים שקופה מנופצת לידה וטיפות של דם יבש על הריצפה. אני ניגש אליה בודק אותה, הדופק חלש, היא מבולבלת אבל שלמה. לא נשבר כלום. אני מרים אותה בזהירות ומשכיב אותה על הספה בסלון הקטן. מכסה אותה בשמיכה, שפעם קניתי לה והולך להכין לה כוס תה חם. אני אוסף את שברי הכוס המנופצת ומנקה את טיפות הדם. ואז מתפנה לדבר איתה.
היא מביטה בי בעיניה החומות והעמוקות ואומרת : “התגעגעתי אליך”.
אני לא צריך יותר מזה. הלב שלי נמס ואני מחבק אותה. “אני לא יודעת מה קרה לי, קמתי בבוקר מהמיטה, החזקתי את הכוס שלי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח למלא לי מים, כנראה שנתקלתי במשהו ונפלתי. שכבתי ככה המון זמן, לא הצלחתי לקום, אני חושבת שקיבלתי מכה בראש כי נרדמתי עד ששמעתי אותך קורא לי.” אני מסית מעט את השמיכה ורואה את רגל ימין שלה נפוחה מאוד. טוב אני לא חובש של מד”א, אבל מבין שמשהו ברגל שלה לא בסדר. “תקשיבי לי אהובה, אני מתקשר עכשיו לאמבולנס. ואת עושה מה שיגידו לך, בסדר? אני יודע שאת אוהבת להסתדר לבד, אבל עכשיו, אני אחראי כאן. הרגל שלך לא נראית טוב ואת חייבת טיפול רפואי. אבל קודם כל בואי נלביש אותך במשהו הגיוני, שלא יחשבו שאת לא בסדר…” היא מחייכת אלי בהכרת תודה. אני יודע שהיא שמחה שבאתי להציל אותה.
כמה ימים אחר כך
אני פותח לרווחה את התריסים הכחולים והחלונות, קרני השמש ממלאות את הבית באור שמח. היא ניגשת אלי, מדדה על רגלה המגובסת, מחבקת אותי מאחור כמו שאני אוהב.
“אסור לך לקום” אני נוזף בה בצחוק “תקשיב לי אתה” היא לוחשת לי באוזן, “אתה הצלת אותי, אתה האיש שלי, אני יודעת שהייתי נוראית אליך, אבל כל הזמן הזה התגעגעתי ולא ידעתי איך להגיד לך את זה. וגם…” היא מתיישבת ומושכת אותי אליה “וגם אנחנו צריכים לדבר, להחליט דברים, לקבוע לכל אחד מרחב מחייה, אחריות על משהו בבית, אני לא אורחת שלך ואתה לא אורח שלי. זה צריך להיות סינרגטי…אתה איתי?”
“אני איתך מכאן ועד עולם אהובה שלי. אשתדל לשמור על המרחב שלך פנוי ומאוורר שתוכלי לנשום לרווחה, כמו החלונות האלה שאת כל כך אוהבת לפתוח”
