להציל את איש המערות

חצות. האייפון מזמזם. בשעות כאלו כולם יודעים שאני ערה, אבל אין טעם להעיר את כל יושבי הבית. זוהי חברתי ש’. “אני לא מבינה את זה!” היא מתייפחת, “אני פשוט לא מבינה!“

ש, היא מה שקוראים “גרושה באושר”. יש דברים כאלה, אם כי לא רבים. שנים מעטות לאחר גירושיה הכירה ש’ את ר’, והם הפכו לחברים טובים. ש’ לא חשבה עליו לרגע כבן-זוג פוטנציאלי, ממגוון סיבות, אך אט אט, במהלך הידידות ביניהם, התחילה להתגנב למוחה המחשבה שיכול להיות יותר. ר’ עצמו עשה רושם שגם הוא מעוניין, וברגע שהנסיבות איפשרו זאת מימשו את אהבתם.

עד כאן טוב ויפה. רק מה? מיד לאחר מכן, בעוד שש’ הרגישה שהנה נפתח לו פרק חדש בחייה, ביצע ר’ פניית פרסה עצבנית לאחור והחל מתרחק ממנה. ש’ נפגעה וכעסה. שיחות לא הועילו אלא להרחיק את ר’ עוד יותר. היא המתינה בסבלנות כשיצא עם מישהי אחרת מספר חודשים. גם היא יצאה עם גברים אחרים, אך בליבה חיכתה לו. לאיש מהאחרים לא היה סיכוי. כשנגמר הפרק הזה בחייו היה נדמה לשניה כי הנה הוא מתחיל להתקרב שוב, אך כל סימן מצידה של ש’ שהיא מעוניינת גרר התרחקות נוספת. לשאלה ישירה של ש’ ענה ר’ בכנות שהיא “הרבה רעש”.

נשים מפחידות

הוא צודק. לא תיארתי לכם את ש’. ש’ היא שילוב של פצצה עם ילדת טבע. היא אינטליגנטית וחריפה, מושחזת לשון ועמוקת מחשבה, אמא בכל רמ”ח אבריה ובת זוג אוהבת ומשקיעה למי שיהיה לו האומץ לקחת את כל הטוב הזה. בקיצור, ש’ היא אחת הנשים היותר מפחידות שיצא לכם לפגוש, אם אתם גבר, כמובן.

בכלל, לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר נשים יפות, חכמות ומוצלחות שחוות את אותה חוויה בדיוק. ברגע שמתחיל קשר משמעותי, הגבר נבהל ומתרחק, מתנהג לא יפה, לא מחזיר טלפונים, לא עונה להודעות סמס. מוכר לכן?

זוכרים את חברתי א’ סובלת מאותו סינדרום. היא אישה שיש בה הכל. הוא מעוניין. הקשר מתחיל. הוא נבהל ומתנתק.

בתור אחת שמאז ומתמיד היתה ידועה כמפחידה (בגיל 16 הודיע לי ילדון שאני גדולה עליו בכמה מידות, ואני פיצפונת!) התחלתי לחשוב על הסינדרום הזה, על הסיבות לו ועל הדרך, אם יש כזו, להתגבר עליו.

והבנתי.

איש המערות

כשגבר פוגש אישה מהסוג שתיארתי, הוא קודם כל נמשך, אבל ברגע שמתברר לו שהוא נעשה מעורב רגשית, הוא נבהל עד עמקי נשמתו. “זה,” הוא אומר לעצמו בפאתוס, “זה ישבור לך את הלב!“

בבהלה נסוג הגבר אל עמקי המערה שלו, אבל זה אינו מספיק. מעומקה החשוך של המערה הוא מתחיל לזרוק אבנים, חלקן קטנות, חלקן גדולות, לעיתים סלעים שלמים. הוא לא מחזיר טלפונים, מסנן שיחות, מבטל פגישות, לפעמים אפילו בלי להודיע. האישה עומדת בפתח המערה וסופגת את מטח האבנים הזה, אבל מאחר שהיא אישה חכמה וחזקה, בסוף זה נמאס לה, והיא צועקת אליו: “אתה יודע מה? לך תחפש את החברים שלך! שלום שלום, ואל תבוא לי בחלום!“, הופכת את גבה והולכת.

“אהא!!!” אומר הגבר לעצמו בסיפוק. “אמרתי לך שזה ישבור לנו את הלב! טוב שלא נכנסנו לזה עמוק יותר.” המטרה שלו הושגה. הוא אינו צריך עוד להתמודד עם האיום, עם הסכנה הנוראית שהוא יתאהב באמת במקום שיש בו סיכון, אבל גם סיכוי אמיתי לאהבה שתעיף אותו למעלה.

למתבונן האינטליגנטי מבחוץ ברור שהרווח האמיתי בא בדיוק מהמקומות האלה, המסוכנים. שמי שיש לו אומץ לא לברוח, יכול לזכות בכל הקופה. הוא יכול גם ליפול, כמובן, אבל זה חלק לא פחות חשוב בחיים. לאהוב ולכאוב עדיף, בעיניי לפחות, מקיום בינוני. אבל גם אם זה ברור, נראה אתכם חושבים ישר כשהפאניקה לא נותנת לכם לנשום. זה לא קל.

לי, ולנשים אחרות כמוני, יש מנגנון שונה לגמרי. כשמשהו מפחיד אותנו, אנחנו נכנסות בו בכל בכח, כי אנחנו איננו מוכנות שמשהו ישלוט בנו, אפילו לא הפחד שלנו. אצל גברים, לרוב, התגובה היא אחרת, והיא כוללת מערה, אבנים ואת מוסף הספורט.

להיות ניאו

אז איך נוכל להציל את איש המערות מעצמו? מה צריכה ש’ לעשות? מה יועיל לא’?

אין להן, לנו, שום דרך להיות פחות מפחידות. ש’ וא’ הן לא נשים כוחניות ומסרסות. הן כולן מתיקות ויכולת להעניק. זה משהו באנרגיות שלהן, בעוצמה, ביכולות, שהוא מרתיע דווקא בהיותו כל כך מושך. ובכן, מה בכל זאת אפשר לעשות? בשלב הזה, מי שלא ראה מטריקס קודם כל שיתבייש לעצמו שעה ואחר כך ילך לראות, לפחות את החלק הראשון, ואחר כך יחזור לקרוא את יתר הטור הזה.

כי כדי להוציא את איש המערות מהמערה צריך להיות ניאו. כשניאו מבין שהוא האחד, לא בראש, אלא בחלק הרבה יותר מהותי שלו, הוא גם לומד לראות את המציאות שהוא חי בה כפי שהיא, סדרה של קוד בינארי. מאותו רגע, הוא אינו צריך להתחמק עוד מהכדורים השורקים לכיוונו. הם לא יותר מאחד ואפס, והם אינם יכולים לפגוע בו.

זה, נשים יקרות ויפות שלי, האתגר העומד בפנינו. לא להישאב לתוך תפיסת המציאות שבה קיימת המערה, ובה קיימות האבנים, אלא להבין מה עומד מאחוריהן. קשה לנו לא להיעלב, קשה מאד, בעיקר כשהגבר שאנו אוהבות מתנהג בצורה נבזית ללא שום הסבר. “אם לא מתאים לו“, אנחנו אומרות לעצמנו, “שיבוא ויגיד. הכל בסדר. נוכל אפילו להישאר ידידים. אבל איך מועילה לו ההתנהגות המגעילה הזאת?” וזה כואב, במיוחד אם אמרנו לו כבר שהלב שלנו שייך לו.

אבל אנחנו חייבות להתעלות מעל הראיה האנושית הפשוטה הזאת, שההגיון שבה יפה, אך אינו עובד. אנחנו חייבות להיות ניאו. עלינו להבין שגבר שמתנהג בצורה הזאת הוא גבר מבוהל, והוא מבוהל כי הוא כבר מעורב רגשית. אם זה לא היה המצב, לא היתה לו שום בעיה להתנהג בנימוס ואף לומר לנו בכנות שזה לא ילך. בשלב השני, עלינו להבין שהמטרה של הגבר בהתנהגותו היא להביא אותנו בדיוק לנקודת הרתיחה שבה נאמר לו “לך תתכווד!“. בכך פתרנו לו את הבעיה ובנוסף הגשמנו את נבואתו שנשבור לו את הלב.

לאחר שאנו מבינות את שני הדברים הללו נשאר רק החלק הקל והפשוט – מה לעזאזל עושים עם זה, אינעל העולם?

ובכן, התשובה לא פשוטה, עמוסת ניואנסים ולגמרי לגמרי אישית. קודם כל צריך לגרום לאבנים לא לפגוע. זה יותר פשוט מכפי שזה נראה כאשר מבינים שהכוח למעשה נמצא אצלנו. גבר שמשחק את המשחק הזה שבו הוא אינו מתקשר, דן את עצמו למקום של חולשה. הוא יחשוב עלייך, אפילו יתגעגע, אבל לא יתקשר בעיקרון, ואילו את, כל אימת שתרצי לדבר איתו, תרימי את הטלפון ותתקשרי. צריך להיזהר, עם זאת, ולהשאיר לו גם זמן להתגעגע, להרגיש את החוסר שלך, אבל בשום אופן לא להיכנס לתחרות “מי ישבר ראשון”. יש להם יתרון עלינו – הם במערה, והקליטה שם לא משהו.

אם תעמדי שם די זמן, חיוך דק משוך על שפתייך, ותתעלמי מהאבנים, הוא עלול להשליך אבנים גדולות יותר ויותר, אבל כשהוא יבין שאין לך שום כוונה להשליך עליו אבנים בחזרה הוא עשוי להוציא בזהירות את הראש מהמערה.

להיות מלכה

מישהי אמרה לי פעם, שאם את רוצה להיות מלכה, עליך להמליך את המלך. לא תוכלי להיות מלכה אם את חיה עם סמרטוט. באותו אופן, המלך צריך מלכה לצידו, ולא סחבה. לכן, עלינו להיזהר שמה שנראה לנו התעלמות מהאבנים לא ייתפס על ידי הצד השני כנכונות לבלוע כל מה שיוגש לנו. אפשר להשיג זאת על ידי איזכור, ברגע המתאים, שההתנהגות המסויימת שלו אינה נעימה והיית מעדיפה אחרת, אבל זה צריך להיאמר בשוויון נפש וברגע מאד מסויים. צריך לזכור גם שמאחר שאנחנו כל כך מבהילות, קשה גם לראות אותנו כסחבות, וזה יתרון לא מבוטל. נצלי הזדמנויות קטנות שנקרות בדרכך לגרום לו להרגיש שהוא גבר, שאת זקוקה לו, עם זאת שאת חזקה ועצמאית. באמת שאין סתירה בין השניים.

בסופו של יום, בהחלט יכול להיות שתצטרכי לעמוד מחוץ למערה שנים, מבצעת מדי פעם נסיגות וחזרות קטנות, עד שאיש המערות יהפוך להומו סאפיינס. אני מכירה נשים שעשו זאת, אבל כל אחת צריכה להחליט האם הגביע בסוף המירוץ שווה לה את ריצת המרתון הזאת, את ההמתנה, את שברונות הלב הרבים שהיא תביא איתה.

ש’ החליטה שהתשובה לשאלה הזו שלילית. היא עשתה עם ר’ שיחה אחרונה שבה הוא חזר והדגיש שלא יקרה ביניהם שום דבר. היו שם דמעות, ועכשיו היא מנסה ללכת הלאה. לעיתים מסתבר בסוף שבתור אסטרטגיה זה עובד נפלא, רק שכשאיש המערות מגיע, הוא מגלה שהיא באמת כבר הלכה הלאה. 

א’ החליטה שהתשובה חיובית. במשך מספר חודשים היא החזיקה מעמד בגבורה מול מטח האבנים, נסוגה לעיתים להחזיר את נשימתה, אבל נשארה שם. הם היו ביחד קצת, אבל זה לא החזיק מעמד, והיום היא מתמודדת מול איש מערות אחר. יכול להיות שזה תחביב אצלנו?

במשך זמן מה ניהלתי קבוצה סודית בפייסבוק שנקראה “המערה”. הנשים שבה חלקו את סיפוריהן, שיתפו, תמכו ונתמכו. מזה מספר שנים שהקבוצה איננה פעילה כבר, אבל התוצאות לא היו אופטימיות. נכון להיום, עוד לא נמצאה האחת שניצחה את המערה. 

ואני? אני מקווה שלא הבהלתי אתכם מדי, ושאתם עדיין אוהבים אותי.

שתהיה שבת טובה של הומו סאפיינס, ותאהבו הרבה!