הגליל בחורף מפתיע ביופיו. ההרים ברורים בחדות הצבע, הירוק העז של העצים והחום האפור של הסלעים . האדמה מריחה רעננות והעשב הרך שצימח עליה מזמין לשבת עליו. בדיוק ברגע בו היא מוציאה את מכחול דמיונה לצייר לה ציור נוף גלילי בחורף, מנחיתה אותה למציאות צפירת המכונית. הציור נמחק לאיטו הירוק מתערבב עם החום, הכחול והאדום. המכחול, עדיין רטוב מצבע, משאיר על חולצתה פס דהוי. הזדמנות שהוחמצה. הלוואי והייתי יכולה להשתחרר, לפרוש כנפיים ולעוף .
לרופא לא היו תשובות והסברים. הוא המליץ מנוחה לכמה ימים. עיניו הכחולות התאמצו לחייך . עלמה התאמצה לעצור את הדמעות . ירון החזיק לה את היד ואמר שיהיה בסדר ושהיא תתגבר והוא יעזור לה. חבר המליץ לירון על מקום נחמד בגליל והיא רצתה לנסוע הרחק מכאן לארץ אחרת, כבר חלמה על מקום אחר… אצבעות הרגליים שלה חשות את גרגירי החול השחור והחם, גלי הים הכחולים מניעים את הגוף, בקצב מרגיע, מרגיע, מרגיע…ירון החליט שעדיף שיסעו לגליל.
“עלמה אנחנו מאחרים, את באה?” , שואל אותה ירון. הוא תמיד עומד בזמנים, הכל אצלו מאורגן ומסודר, וכולם אמורים לעמוד בקצב שלו, להתיישר לפי הקו שלו…עלמה אוספת את עצמה בחיפזון ורצה אל ירון הממתין. ” מה יהיה אף פעם לא נגיע בזמן ? ” הוא מקבל את פניה, עלמה מחייכת חיוך מתנצל. מתיישבת לידו ומחבקת במבטה את הנוף שהיא משאירה מאחור.
*
שוב בבית. דרך חלון המעלית השקופה, העיר נראית פחות מאיימת. על גגות הבתים זרועים דודי שמש, צלחות הלוויין נראות כמו אוזניים גדולות המאזינות לתדרים חלליים…השמיים אפורים. פסים של עשן לבן מוסיפים גינדור של תחרה לאפרוריות . עלמה מסתכלת אל הים המציץ מבין הבתים, אפור וקוצף.
“אני מקווה שלא שכחנו כלום בגליל” היא אומרת, ירון מביט בה בהפתעה, ” שכחנו? ומי לדעתך ארז את הכל ודאג שכלום לא ישכח??? ” המעלית עוצרת. מבט אחרון לחוץ האפור והם כבר במסדרון המואר במנורות מעוצבות אהילים.
דלת הדירה החומה, מעוטרת בשלט קטן ” עלמה וירון און ” .
המפתח מסתובב לאיטו במנעול, ירון מכניס את המזוודה הקטנה ומתיישב לפתוח את מעטפות הדואר שהצטבר בהעדרם.
עלמה נעלמת בחדר האמבטיה הגדול, שם בין בקבוקי הסבון והשמנים היא מתקשה לעצור את הדמעות שמתגלגלות על לחייה ללא מעצור.
המים החמים באמבטיה מקלים מעט על כובד המחשבות המתרוצצות במוחה, הקצף מלטף את הבטן החלולה. היא נעה בקצב איטי קדימה ואחורה והנדנוד מרגיע אותה. הידיים צפות לצד הגוף, הרגלים מתוחות קלות, והשדים נפולים על חזה שעולה ויורד בקצב תנועת נדנוד המים הזורמים לאיטם. בתנועות עגולות היא מלטפת את ביטנה ומטפטפת עליה שמן ריחני. העיניים נעצמות, הדמעות ממשיכות לזרום עם המחשבות, הכל מטשטש בהבל אדי המים החמים.
הדלת נפתחת בשקט, ירון מתיישב למרגלות האמבטיה ושואל : “איך את מרגישה?”, עלמה מסתכלת עליו בפליאה. בעיניה החומות יש מן שקט. באיטיות היא קמה מן המים. טיפות השמן מנצנצות על השדיים והבטן , חוטים של קצף בשערה השחור. היא מושכת את המגבת הסגולה ועוטפת את גופה. ירון מחייך . ידיו נשלחות אליה.
“אתה יכול לגעת בי ” היא לוחשת, הוא מנשק את עיניה ומחבק אותה . בעדינות הוא מעביר את אצבעו על הצוואר, הכתפיים, הזרועות, עצמות הבריח הבולטות, השדים, הירכיים, הישבן.
עלמה מכוונת את ידו לעבר הבטן, היא מרגישה את הנגיעה העדינה שלו בבטנה שנתרוקנה בטרם עת, ירון מושך את ידו ממנה בתנועה חדה.
עלמה מתכווצת, דמעות חמות מרטיבות את פניה, כאב חד חותך את גופה העטוף במגבת הסגולה, האור דוקר את עיניה וקור נושב בחדר.
” צריך להכין ארוחת ערב ” ירון יוצא וסוגר את הדלת אחריו. את עלמה עוטף שקט קר.
*
כבר כמה ימים היא יושבת על הכסא מול המחשב ומנסה לארגן את המחשבות שלה. המסך מתמלא בתמונות צבעוניות שהיא לא רואה, חברות וחברים שולחים לה מכתבים והיא לא קוראת את המילים… היא יושבת בוהה במסך בעיוורון, הראש עמוס במחשבות של קץ ויגון. כך שעה ועוד שעה, יום שלם עד שנשמע סיבוב המפתח במנעול הדלת וירון נכנס הביתה.
” עלמה” הוא מחפש אותה בחדר השינה, באמבטיה, במטבח ובחדר העבודה, שם היא יושבת ללא קול מול מחשב כבוי. ” עלמה, מה קורה? איך עבר עליך היום? בא לך לצאת לסרט? ” היא מסתובבת אליו באיטיות. פניה חיוורים מתמיד, עינייה שקועות, ושיערה סתור. ירון עומד לידה נוגע ולא נוגע בה, שולח יד לתלתל שנפל על המצח שלה והיא מתאמצת לחייך .
“היא נראית לא טוב “, הוא חושב לעצמו. “מה קורה לה? לאן היא שוקעת? אני חייב לנער אותה, להוציא אותה החוצה, גם מעצמה”.
” לא ירון. לא בא לי לצאת לסרט. לא בא לי לאכול, לא בא לי לישון, לא בא לי כלום. בא לי לא להיות.”
היא קמה באיטיות. לוקחת את המזוודה הכחולה גוררת אותה לחדר השינה. בערבוביה היא זורקת פנימה מכנסיים דהויים, חולצה ישנה וכמה זוגות תחתונים. ספר שלא הספיקה לסיים ומעיל. ירון מביט בה, רוצה לצעוק אליה, לברר למה, לשאול לאן. הוא עומד במקומו מאובן כשהיא נעלמת במעלית השקופה, במסדרון מהדהדת הקריאה של עלמה :
“אל תחפש אותי בבקשה”.
*
“חבל שלקחתי מזוודה” היא מהרהרת בינה לבינה. המזוודה נגררת אחריה כשהיא מחפשת את האוטובוס שיקח אותה הרחק מכאן. היא עולה לאוטובוס ומתיישבת במושב האחורי, מצמצמת את נוכחותה עד כמה שאפשר. היא מתבוננת באנשים העולים לאוטובוס. איש אחד גבוה מאוד כהה שיער ועור לבוש בגדים לבנים, מתיישב לפניה. אישה מלאת גוף עמוסה בתיקים וסלים מתיישבת לידה. “אפשר? ” היא שואלת , עלמה מהנהנת בראשה והאישה מתיישבת ומארגנת את התיקים בין רגליה . ” קוראים לי מזל, אני נוסעת למצפה רמון, ולאן את? “
“אני עלמה ואני למקום הכי רחוק שאפשר להגיע עם האוטובוס הזה” . “יש לך מזל שפגשת את מזל… אני יכולה לקחת אותך אל האוהל שלי. הוא נמצא ממש רחוק ממצפה, בין ההר למדבר. ובדיוק היום אני חוזרת לשם ומביאה איתי אספקה חדשה, שתספיק בערך לחודש.”
עלמה מסתכלת החוצה, מראות העיר חולפים מבעד החלון במהירות צבעונית, מבלבלת. ” לא לחשוב , לא להסתכל אחורה, לא להצטער, לא להתגעגע. יש מקום רחוק שמחכה לי, רוצה שאפול לזרועותיו הרחבות, שאשקע בתוכו כמו בזרועות אמא אוהבת…יש מקום כזה, יש” .
תוך כדי מחשבותיה היא פונה אל שכנתה למושב האוטובוס : ” מזל, אני מודה לך מאוד על ההזמנה, אבל אני רוצה להיות ממש לבד. את נראית לי אישה נחמדה ולא יהיה לי נעים שלא להתייחס אליך. אז אני נאלצת לסרב להזמנה שלך. “
מזל מתבוננת בעלמה הצעירה שיושבת מכווצת לידה. היא נראית לה כל כך שברירית, חיוורת ושקועה בעצמה. פתאום היא מרגישה אליה קרבה גדולה למרות ההכרות הקצרה. משהו מאוד נואש נושב ממנה כאילו היא טובע המושיט ידו לעזרה. היא מסתכלת על הידיים העדינות שלה, על המבט הכהה שבעינייה, על השיער השחור והסנטר המושפל. ” מה קרה לקטנה הזו? ” היא מהרהרת, ” מה מביא אותה לנסיעה הארוכה אל העיירה הדרומית הרחוקה?”
“תשמעי, אני לא מעוניינת בדיבורים. אני מציעה לך אוהל קטן, רחוק מכל מקום, רחוק מאנשים. קחי לך אותו, תסתדרי, תעשי מה שבראש שלך. תבואי אלי רק לאכול, אולי להתקלח אם תרצי. וזהו. “
עלמה מתבוננת במזל, היא רואה את המבט האמהי שלה, חשה את רוחב הלב והנשמה. היא מרגישה את החום הקורן ממנה ומקבלת את הצעתה.
*
האוהל בין ההר והמדבר באמת קטן ורחוק. רוח אחר הצהרים מניעה את שוליו. עננת חול מקבלת את פניה בטפיחה חמה, עלמה עומדת פשוטת ידיים, מניחה לרוח ולחול לחדור אל פינות גופה ונפשה. הנוף הנשקף מהמצוק בלתי נתפס במבט אחד, המכתש העמוק והרחב, הגבעות השחורות המנקדות אותו, ההרים הסוגרים עליו בצורת לב מאורך. עלמה נושמת אל קרבה את המראה עד שיורד החושך הסמיך ביותר שראתה אי פעם.
לאט היא מגששת את דרכה אל שפת המצוק ומתיישבת. במזרח עולה הירח עגול וצהוב, בשקט העמוק, שוטפות הדמעות את פניה ומטלטלות את גופה, קריאות של עצב עצור משתחררות מתוכה. אור הירח מטיל צל על ההרים בשולי המכתש ועלמה חשה שזה הרגע בו חייה מתחילים להשתנות.
