הגשם לא הפסיק לרדת. מי האמין שככה יכול להיות במדבר. גשם בלתי פוסק שלא מראה סימנים שהוא עומד להפסיק לרדת. היא לבשה את חליפת הסערה שלה, המדריך הסתכל עליה במבט חומל, כמו אומר לה שזה באמת לא מה שיציל אותה מהגשם. הבדואי נתן לה שיכמיית גשם צבעונית, “בדיוק” היא חושבת לעצמה, “זה בדיוק מה שיגן עליי מפני הגשם”.
הם ממשיכים ללכת, התיק שלה רטוב ממש, היא מרגישה איך הוא הופך להיות כבד יותר ויותר. הבדואי מוביל אותם בביטחה, מפעם לפעם מסתובב לראות שהיא איתם ומחייך חיוך מלא שיניים שחורות. המדריך ששכרה, לא טורח עבורה במיוחד. מראש אמר לה שמסע כזה הוא מטורף לחלוטין והוא בפירוש עושה לה טובה גדולה. היא התעלמה מהאזהרות שלו. משהוא חזק בתוכה אמר לה לצאת לדרך, למרות מזג האוויר הקשה ולמרות כל האזהרות.
“עכשיו אני כאן” היא חושבת לעצמה, “אין דרך חזרה, אנחנו כבר בעומק המדבר, רציתי לצאת “ממצרים שלי” והנה אני עושה זאת” .
כשהגיעו אל המאהל הבדואי הקטן, היה חושך גדול. בקושי יכולה הייתה לראות הבהוב מדורה. הגשם לא פסק, להיפך התחזק מאוד. הבדואי, הוביל אותה בשקט לחלק חשוך באוהל מסמן לה לתלות את בגדיה הרטובים על גבי חבל שנמתח בין שני מוטות האוהל. דמות של אישה חלף כצל לידה, האישה הניחה בגדים יבשים לידה ונעלמה בחושך. החושך היה סמיך כל כך, אבל, כך היא גילתה, גם לחושך סמיך כל כך העיניים מתרגלות עד שניתן לראות משהו גם בעלטה.
עם בגדיה היבשים וכל תכולת התיק שנתלתה על החבל הקטן, היא מרגישה כמעט בית. בזהירות היא מתקדמת לקראת המדורה הקטנה שהובערה ממש במרכזו של האוהל. העשן מחניק אותה ועיניה דומעות, הבדואי מסמן לה להתיישב, למטה בישיבה תחושת המחנק מתפוגגת לאט, לאט. היא מחפשת בעיניה את המדריך ורואה אותו יושב מכונס מולה. היא מחייכת אליו חיוך קטן והוא מניד בראשו. תה חם ומתוק נמזג בכוסות קטנות, אורז מהביל מוגש לה עם חתיכות קטנות של בשר וטחינה. היא אוכלת בתאווה, כבר שכחה כמה הייתה רעבה. היא מודה לבדואי ומבקשת שיודה גם לאישתו על הבגדים היבשים והאוכל. בחסות החושך היא פורשת מזרון ושק שינה וצוללת לשינה עמוקה. מתישהו היא מתעוררת לקול חזק של אבנים המושלכות על האוהל, בהלה אוחזת בה. חושך כבד ועכשיו גם ברד. ברד במדבר!! ברד, לא, לזה היא ממש לא ציפתה. היא מתקדמת לפתח האוהל והמראה שנגלה אליה מכה בה : החושך כאילו הואר פתאום באור לבן ורך, משטחי החול מצופים בברד לבן שיורד במטח כבד על המדבר. “אני חולמת” היא אומרת לעצמה כנראה בקול כי באותו רגע צץ מאחוריה המדריך, “את לא חולמת, את מלכה את, זכית לראות מראה שמעטים בלבד זוכים לו ואני מוריד בפנייך את כובעי כי זיכית גם אותי” . היא מחייכת חיוך גדול ואומרת לו שעכשיו היא בטוחה שהיא חולמת, כי לא יכול להיות שזה מה שהוא אמר לה הרגע… שניהם צוחקים בקול ונשארים לשבת בפתח האוהל עטופים בשק השינה שלה. כשהבוקר מפציע מבין העננים הכבדים, נעלם הברד הלילי וגם הגשם כבר לא יורד. בבהירות גדולה, נגלה המדבר במלוא תפארתו, ההרים הנישאים, מרבדי הירוק הרענן והבלתי אפשרי ודיונות החול הרטוב. “זה מראה לזכור כל החיים” היא אומרת למדריך שמתכונן להמשך המסע.
את המשך המסע המדברי שלהם עשו על גבי גמל שצץ פתאום כאילו משום מקום. הגמל בהילוכו המתנדנד, הולך בנתיבי הגמלים שהלכו לפניו, היא יושבת עליו ועיניה גומעות את מרחבי המדבר. באחת ההפסקות כשישבו לשתות את התה הבדואי המתוק והמר, מתגנב אליהם שועל קטן…היא מניחה לו חתיכת פיתה והוא במהירות תופס אותה ונעלם. בעצירתם הבאה בנווה מדבר קטן, בו בנו אנשים נעלמים בריכת אגירה עם תעלה המזרימה מים ממרחקים, מחליט הבדואי להישאר לעצירת הלילה. היא נושמת את הריח הנעים של המים הרעננים ומרגישה שמישהו מביט בה, מתוך המים. “תגיד” היא פונה אל המדריך שלה, “יש מצב שיש כאן צפרדעים, או קרפדות, או משהו בסיגנון???” הוא פורץ בצחוק גדול, “אני מבין שסיפור יציאת מצרים נכנס לך עמוק לראש, אתמול היה לנו חושך וברד ועכשיו צפרדעים??? כל המכות יחד…” אתה יודע מה? אתה צודק, שכחת שבדרך נתקלנו בשועל זה לדעתי ערוב, לא?” הם פורצים יחד בצחוק והבדואי מצטרף אליהם עם שיניו השחורות.
