האישה שיצאה מביתה מותשת מהיום והלילה שעברו עליה טרם המסע, לפתע מתרגשת. מוחה דמעה סוררת המרטיבה את לחיה, מקנחת את אפה בשרוול הסוודר שלבשה ממש שנייה לפני שיצאה. היא מניחה את תיק המסעות למרגלותיה ותוהה עד מתי תוכל להמשיך כך את שיגרת חייה.
שבועיים קודם לכן
היא חזרה ממסע נוסף. חיוך ענק היה על פניה. “כן זה היה מסע מוצלח” אמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה ממנה אחרי שבוע ימים בלי קליטה. “ואתה יודע מה אני קוראת להם תמיד בסוף מסע” ציטטה ואני ציטטתי יחד איתה :
“מסע מוצלח לא מסתיים לעולם, הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה. ” (אברהם חלפי)
חייכתי לעצמי ואמרתי לה ברוך “ברוכה הבאה מותק, מתי נתחבק?” שתיקה השתררה מעברו השני של הקו. ואני חשתי את המתח שנוצר ביננו .
בתחילתו של הקשר שלנו החלטנו שלא להגדיר את היחסים שלנו כזוגיות. “בעצם” היא אמרה “אני לא רוצה להגדיר את היחסים שלנו כלל. בוא נשחרר את עצמנו מכל הגדרה, ניפגש כשיתאים לשנינו, נתחבק כשנזדקק, נעשה אהבה מבלי להגדיר מהי האהבה שלנו ובעיקר בעיקר, לא נפריע אחד לשני בשיגרת היומיום שלנו”
אני זוכר שהבטתי בה ולא האמנתי שזה מה שתגיד. אני כבר הייתי מוכן עם הנאום הקבוע שלי לגבי זה שאני אוהב את החופש שלי, שאני לא רוצה להתחייב אחרי הרבה שנים של מחויבות זוגית, ועוד כהנה וכהנה התניות שהבריחו כל בת זוג פוטנציאלית. והנה כאן ישבה מולי אישה, עם החיוך הכי גדול ומאיר שראיתי, חייכה אליי ואמרה : “מותק, אני מבינה ממה אתה מפחד, אני מפחדת מאותם הדברים בדיוק. יש לי חיים שלמים ומלאים גם בלי שמישהו יפריע את שיגרתי. הלב שלי כבר נשבר כמה פעמים ואין לי שום חשק שיישבר שוב. אז בואו נחיה כאן ועכשיו, נהנה ונחגוג את החיים החד פעמיים שלנו ”
ועכשיו כששאלתי אותה מתי נתחבק, הרגשתי את המתח מצידו השני של הקו. “היי את מאמינה לי שהתגעגעתי אליך? לא חשבתי שזה יקרה לי ” אמרתי בצחוק קצר ממבוכה. “מתוק שלי, גם אני מתגעגעת אליך” אמרה ואני שמעתי את קולה נרעד. “הכל בסדר בייב?” שאלתי מודאג וקיוויתי שהיא לא התאהבה לה באיזה מטייל שטייל איתה ועכשיו לא נעים לה להגיד לי שהיא הולכת.
“מתוק, אני בסדר. עייפה מאוד ומותשת מהדרך ויש לי לפרוק את המסע מעליי, לכבס את המדבר מהבגדים שלי, לחבק את הילדים והכלבים ולהשקות את הגינה אז בינתיים נשיקות עליך ולך, נדבר בהמשך, בסדר?!”
קולה נעלם עם ניתוק השיחה. ואני נשארתי עם מחשבותיי וכמיהותיי, תוהה ביני לבין עצמי אם לנסוע אליה ולהפתיע אותה בחיבוק חם, או פשוט לחכות בסבלנות לכך שתתפנה אלי מתישהו. הכנתי לעצמי קפה חם והתיישבתי על הספה כאילו החלטתי לא להחליט. מזגתי לעצמי כוס ויסקי קטנה ונסחפתי לסרט טוב שמצאתי. הנחתי הצידה את המחשבות המייסרות על הזוגיות הלא מוגדרת עם האישה הזו, הנחתי את פעימות הלב שהואצו כשהתקשרה ואת הגעגוע שהעז להתגנב אליי בלי שאהדוף אותו.
בלילה מאוחר כשהגוף שלי כבר כמעט שקע בשינה, שלחה לי הודעה קולית בקולה הרך והשקט : “מתוק שלי, מתנצלת על השיחה שלנו קודם מזמן. נסחפתי ואמרתי לך שהתגעגעתי גם והרי שנינו פחדנו מהרגשות שעלולים להתעורר בנו, והנה שנינו מרגישים משהו וזה הבהיל אותי. מזמן לא התגעגעתי ככה למישהו, לגבר. אני מפחדת מתוק שלי. מבועתת מזה. לא יודעת איך להכניס געגוע ליומיום שלי. אז בינתיים לילה טוב איש אהוב, אופס אמרתי “אהוב” כנראה שאני באמת עייפה. ליל מנוחה וחלומות פז ”
חייכתי לעצמי חיוך גדול. היא מרגישה כמוני, היא מפחדת כמוני, הרגשתי שאני מתחיל לאהוב את האישה הזו. מלאת הפחדים והאמיצה. עיני נעצמו ללילה מלא חלומות על נפילה חופשית ממצוק גבוה בלי ריתמה.
בשבועיים שחלפו מאז ההודעה הקולית הזו, השתדלנו להיפגש מיד פעם. כל פגישה ביננו התחילה בחיבוק ארוך ונשיקות קטנות כשאני מנסה לספוג כמה שיותר ממנה. הרגשתי שאני מתאהב בה, וחלומותיי היו מוחשיים מאוד וכללו נפילות ממצוקים גבוהים, התנגשויות בלתי נשלטות של מכוניות ונפילות ממטוסים…כשסיפרתי על זה לחברה טובה, היא הסבירה לי שחלומות כאלה מעידים על כך שאני מפחד לאבד שליטה בחיי, חייכתי באירוניות למשמע הפרשנות הזו והבנתי בדיוק לאן התת מודע שלי לוקח אותי בלילות.
היא השתדלה לפגוש אותי מתי שרק איפשר לה לוח הזמנים הצפוף שלה. זה לא היה פשוט למצוא זמן רק לעצמינו בין עבודה, ילדים ומיליון חברות וחברים בערך…ובכל זאת, כנראה שהייתי חשוב לה כי נפגשנו וגמענו זה את זה בתשוקה גדולה. ואז היא הודיעה לי שעוד כמה ימים היא יוצאת שוב למסע ארוך.
“אהוב אחד, אני לא יודעת איך אעשה זאת. נקשרתי אליך. אני מתגעגעת אליך עוד לפני שנפרדתי ממך” אמרה לי ומחתה דמעות שקופות. ואני בנימה מבודחת מעט אמרתי לה שיהיה בסדר, שאחכה לה כאן, שהגעגוע טוב לקשר בין גבר לאישה, שככה הרי החלטנו בהתחלה. אמרתי לה ולא האמנתי לאף מילה שלי. גם אני לא ידעתי איך לעכל את הגעגוע אליה ואת הלב המתכווץ בהבנה שלא אראה אותה, שלא ארגיש את גופה החם לידי, שלא אנשק את פיה הצוחק כשהיא כאן איתי.
אבל, אתם יודעים איך זה, החיים חזקים והשיגרה מסייעת לי תמיד להתגבר. אז ידעתי בתוך תוכי שאהיה בסדר ושגם היא תצלול לתוך המסע והעשייה שישכיחו ממנה את “האיש המתוק” שאני, לתקופת המסע.
ביום ובלילה שלפני המסע, בילינו יחד. באתי לביתה, בישלנו יחד, עזרתי לה לארוז את תיק המסע שלה, שתינו יחד אוזו חריף, רקדנו וצחקנו ובלילה עשינו אהבה טובה ואיטית ומלאת רגש. היא חיבקה אותי חזק והביטה בעיניי במבט ארוך ואוהב. “אתה שומע את זה?” שאלה אותי באמצע הלילה כששכבנו חבוקים במיטתה הגדולה “מה אני אמור לשמוע אהובה שלי?” היא חייכה אלי ואמרה בשקט “את המתרס האחרון סביב הלב שלי מתמוטט, זה מה שאתה אמור לשמוע” נישקתי אותה בשקט נשיקה ארוכה מאוד וידעתי שגם המתרס האחרון שלי נפל למרגלותיה.
בבוקר מוקדם לאחר לילה שבו לא הצלחנו לעצום עין, הסעתי אותה לתחנת הרכבת. את תיק המסע הגדול שלה עזרתי לה לסחוב עד לכניסה כשהיא הולכת באיטיות אחרי לבושה בסוודר, שלבשה ברגע האחרון לפני שיצאנו מביתה. ראיתי איך עיניה מתמלאות דמעות שהיא התאמצה להסתיר, כשנפרדה ממני בחטף ונעלמה בתחנת הרכבת תוך דקות ספורות.
