היא לא הצליחה להתגבר עליו.
בכל בוקר, כשהציפורים הראשונות נשמעו מעץ הפקאן הגדול שבחצר, דמעות גדולות היו שוטפות את פניה הישנוניות. השעה הזו שבין לילה ליום, הייתה השעה בה היה מתעורר לצידה ומחבק אותה את חיבוק הבוקר שלו. זו הייתה, בכל יום, השעה הכי יפה שלהם. כשקורי השינה עדיין סוגרים את העיניים לפסים דקים, כשהלילה נוכח מאוד באברי הגוף, כשזנבות של חלומות נראו בורחים מן התודעה, אז היה מסתובב אליה, מחייך אליה בחיוך ישנוני, ומחבק אותה חזק שלא תברח לו. “אני אוהב אותך נשמה” היה אומר כמו מתוך שינה וככה היו ישנים – לא ישנים, עוד שעה, עד שהשעון הכריח אותם לקום.
מאז שהלך ולא שב, בכל בוקר כשהציפורים הראשונות נשמעו מעץ הפקאן הגדול שבחצר, הייתה מחבקת את עצמה ודמעות גדולות היו שוטפות את עיניה. ככה בכל בוקר, כבר שלוש שנים תמימות. היא לא הצליחה להתגבר עליו. לא הצליחה לפנות מקום בליבה למישהו אחר, לא הצליחה להרים את עצמה מן השבר הגדול של חייה.
הוא לא הצליח להתגבר עליה.
בכל ערב, כשהוא נועל את חנות הבוטיק הקטנה שלו, בודק שכל בגד מונח במקום, שהתיקים המעוצבים עומדים על המדפים באופן כזה שמבליט את צבעוניותם, נועל בנעילה נוספת את ארון הזכוכית עם תכשיטי הזכוכית והעץ, שאסף מכל העולם, מסדר את השמלות המיוחדות על הקולבים, מרים עלה שנשר מפרחי הבר המעטרים את דלפק הקופה, ומפזר מעט בושם, שירווה את האוויר בלילה עד למחרת. בכל ערב, הוא יוצא אל הרחוב, מניח את תיקו באלכסון על כתפו ודימעה גדולה מתגלגלת על לחיו. הוא לא מנגב אותה. הוא נותן לדמעות לשטוף את פניו הרחבים. הוא נזכר בה. נזכר איך בכל ערב, כשהיה נועל את חנות הבוטיק הקטנה שלו, הייתה מגיעה במכונית האדומה הקטנה שלה, מצפצפת לו ציפצוף קצר ואוספת אותו אל חיקה. הם היו נוסעים אליה הביתה או אליו, היו פושטים את בגדי היומיום ומכינים יחד ארוחת ערב לשניים. לעיתים, היה מצטרף אליהם אחד הילדים שלה, או שלו. כך היו יושבים ומפטפטים, חולקים את חוויות היום שעבר, וצוחקים מבדיחות סתמיות.
מאז שהלכה ולא שבה, בכל ערב, כשהוא צועד ברגל אל ביתו, ברחוב שלאט, לאט נסגרות חנויותיו ושקט של ערב פושט בו. בכל ערב שכזה, הוא מתגעגע אליה. הוא מרגיש את ידה הקטנה נדחקת אל ידו הגדולה ואת חמימות נשיקותיה על צווארו. כבר שלוש שנים הוא לא מצליח להתגבר עליה, או שמא לא רוצה להתגבר עליה. לא מפנה בליבו מקום למשהי אחרת. לא מצליח להרים את עצמו מן השבר הגדול של חייו.
8 במרץ – יום האישה הבינלאומי
יום האישה הבינלאומי, תפס אותה לא מוכנה. לא מוכנה לחגוג את נשיותה, וממש ביום שלמחרת, את יומהולדתה.
היא יושבת לבדה במטבח הגדול שלה. בוהה אל עבר נקודה לא נראית והדמעות האלה, שוב מרטיבות את לחייה. היא מחליטה לצאת. לובשת שימלה גדולה “OVER SIZE” קוראים למודה הזו, הגודל של השימלה שלה, מסתיר את גיזרתה הדקה והיא מרגישה מוגנת בתוך מלבושה, נסתרת כמעט. היא נכנסת למכוניתה הגדולה מידיי ונוסעת לבית הקפה האהוב עליה. שם, לשמחתה, מעטים מאוד האנשים, מה שמאפשר לה לשבת באלמוניותה ולהנות מקפה וסופלה שוקולד, שהיא אוהבת. ממקום שיבתה היא רואה אותו.
יום האישה הבינלאומי תפס אותו לא מוכן. הוא זכר כמה אהבה את היום הזה בו הכל נשי מאוד. הפיד של הרשת החברתית, השירים ברדיו, התכניות בטלוויזיה ואפילו הבדיחות. היא אהבה את החגיגה הזו ותמיד ביום הזה הייתה קמה מוקדם ומפזזת בבית לצלילי השיר “לא עובדת בשביל אף אחד” של סי היימן.
מאז הלכה, הוא רק רוצה למחוק את התאריך הזה מלוח השנה שלו. יותר קשה לו ביום הזה משאר הימים. מבחינתו זה היום שסימל את החיים/ החיות שלה.
דמעות. שוב הדמעות, מרטיבות את לחייו הלא מגולחות. הוא מחליט לצאת מהבית, לנשום קצת אוויר אחר. בהחלטה של רגע הוא נכנס לבית הקפה הראשון שנקרה בדרכו. במבט ראשון, המקום נראה ריק לגמרי, הוא כמעט מחליט לוותר על ה”תענוג”, ואז הוא רואה אותה. קטנה, עיניה ממוקדות בנקודה בלתי נראית, מבטה נראה אבוד. מתעורר בו רצון עז לחבק אותה. הוא מתיישב בשולחן עגול, ממש קרוב אליה. מזמין קפה גדול וחזק ואת סופלה השוקולד הוא מבקש עם זיקוק, רצה לאכול בביסים קטנים את הקינוח שהיא כל כך אהבה לאכול, לכבודה.
מנקודת המבט שלה, הגבר הזה הוא בלתי נראה. עוד גבר שעובר ברחוב ומתיישב לשתות קפה. ובכל זאת, משהו במבט שלו שובה את ליבה. אולי זו הדימעה הגדולה שמתגלגלת על לחיו, כשהוא בוקע את קרום השוקולד של הסופלה. היא קמה ממקום שיבתה, מגישה לו מפית בד, שהיא שולפת מתיקה ואומרת לו : “הדמעות שוטפות את אבק הכאב, מניסיון”. הוא מרים אליה זוג עיניים גדולות, מופתעות. והיא, בצעד מפתיע (שחודשים אחר כך עוד ינסו לנתח אותו), לוקחת את תיקה הגדול והצהוב ומתיישבת בשולחנו העגול.
הם שותים את הקפה שלהם בשקט. לא מחליפים מילה או שאלה. הוא מגניב בה מבטים מידי פעם, מזהה את הכאב העמוק בעיניה, רואה את ציפוריותה בשימלה הגדולה שלבשה. רואה את הפגיעות.
היא מצידה, מגניבה אליו מבטים לא מוסתרים. היא רואה את זיפי הזקן הלא מגולח, רואה את החולצה שכופתרה ברישול. מזהה את הכאב בעיניים שלו, את האובדן הזה, שמלווה אותה כבר שלוש שנים.
הם מסיימים לשתות בשקט ואז בבת אחת שניהם שואלים “אז איך קוראים לך?” וצחוק משחרר נפלט לחלל בית הקפה הקטן.
“אני מתנצלת, הלב שלי סגור ונעול” היא אומרת כמו משום מקום. הוא מביט בה ויודע על מה היא מדברת “זה בסדר, גם שלי. לא מתיימר לפתוח לבבות נעולים” .
“היה לי נעים לשתוק איתך את הקפה והסופלה של יום האישה” הוא מוסיף. “תודה גם לי. ואצלי זה גם הקפה והסופלה של יומההולדת של מחר” היא מחייכת ומסמיקה.
“לא רואים עליך שגדלת בשנה…” הוא צוחק, “ועליך לא רואים שאתה אישה”, היא מוסיפה וחיוכה גדל.
“תסכים לתת לי את מספר הטלפון שלך, שיהיה לי ליום האישה הבא…? “
זה לא סיפור אהבה שיגרתי, זו לא התגברות שיגרתית על כאב האובדן. אף אחד לא יחליף את האיש שלה, שהלך ולא שב, או את האישה שלו, שהלכה ולא שבה. זה סיפור אהבה של שני אנשים בוגרים, שהתעקשו לא לפתוח לבבות, ופתחו. שאמרו שלעולם לא יתגברו ולא ישכחו ובכל זאת התאהבו. זה לא סיפור אהבה שיגרתי, ובכל זאת סיפור אהבה. האהבה נמצאת כאן. האנשים והנשים המתאימים חולפים אחד על פני השני בכל יום ולפעמים עוצרים ומפנים מקום למתנות הקטנות של החיים.
