אני כותבת.
מוצאת באותיות שמציירות עצמן למילים נחמה. מוצאת בהן הקשבה לעצמי.
לפעמים אני רק רוצה לשקוע בתוך מערבולת האותיות
והמילים שמתרוצצות לי בראש.
שקט מסביבי או מוסיקה ברקע, מרגיעים את כל הרעשים שבחוץ
ובפנים ההוריקן הפנימי שוכח לאיטו, רק זוכר את הנתיב בו האותיות מתקבצות למילים ונשפכות לקלידים.
הבטן הומה מבקשת לומר דברה. המילים מוצאות דרכן ונכתבות.
הנפש עדיין מנסה להתאושש משאריות ההוריקן שרק עכשיו החל להירגע.
מנסה להסדיר נשימה ולהבין;
האם הוויכוח הפנימי הוא בין צד שמאל לצד ימין?
מי מנסה לגבור ולמה הבטן או הראש?
מדוע אינם מניחים לה?
מדוע אני איני מניחה לה; לכאוב, להיעצב, לכעוס, להתאכזב, לשמוח, להתרגש,
לצאת בריקוד סוער, את כל המעצורים לשחרר.
הרי זו מי שאני, כך אני אוהבת את עצמי.
מרגישה את הכל מקצה לקצה.
את האושר, השמחה ההתרגשות הלא מוסברת שמתעוררת לי בחלציי ופורצת מעלה מרטיטה את כולי.
את הכאב, העצב שחווה עמוק בתוכי בין שדי הדואבים, עצב כזה שאוסף לתוכי את ברכי להגן עלי.
העצב שאופף אותי ונותן לי לחבוק אותו מעט, לדעת שהוא רק חלק ממני.
כעס שפה ושם מבצבץ לו.
מדי פעם העצב אוסף את הכעס אל תוכו ושניהם נבלעים בהוריקן שנוצר.
יש פעמים שהכעס מסתער מתוכי, פורץ כל מחסום וסכר שועט החוצה אל הקרובים לי ביותר, אל האהובים עלי מאד.
דוהר כמו סוס עם כיסוי עיניים. לא רואה את המסלול או את המכשולים.
לפתע נעצר נעמד במקום, מסתכל אחורה, מנסה להבין האם דרס מישהו בעת ששעט קדימה ללא הבחנה.
נשימה עמוקה והוא ונפשי מבינים שלפעמים זה מה שהם צריכים,
סערה שתסחוף רחוק וקרוב, גבוה וחזק ללא מחשבות ללא מחסומים, ללא עצירות.
אני אוהבת לטייל עם עצמי קרוב לקצה יכולותיי, רצונותיי, רִגשותיי.
לפעמים מחביאה אותי מעצמי, מנסה להרגיש ולחוש במינונים קטנים יותר.
הרבה אותיות ומילים ישפכו על דפים.
קווים, צורות וצבעים יוטלו על רהיטי עץ למיניהם.
ינסו לבטא את הסערה הפנימית הממשמשת ובאה, יבקשו ממנה לצאת בריקוד ולא בשעטה.
ינסו להרגיע מעט את ההוריקן הנבנה בתוכי ואינו יודע כיצד ואיך יוכל לפרוץ מבלי לעבור דרך הראש שאינו מפסיק לחשוב ולהתחשב בכולם, בכל הקרובים, האהובים, האוהבים,
אבל לא תמיד בעצמי, בהוריקן הזה שבתוכי.
לו רק יכולתי להיסחף איתו יותר, להקשיב לו יותר, לתת לו ממני קצת יותר.
