קראתי מה שכתבת, היא אומרת לי, את רוצה להיחשף, לחשוף,
לכתוב הכי ערום שאפשר.
אבל לא השלת את כל בגדייך מעלייך, נשארת עם מחוך.
ואני חשבתי שפתחתי לעצמי צוהר רחב.
בשבילי עצם השימוש בשתי המילים המיוחדות והמאיימות הללו,
עצם כתיבתן על הנייר, עצם יכולת אצבעותיי להקליד אותן,
היה כמו בקשת “תתפשטי” מגבר זר.
מבוכה, חיוך, חשש וביטחון שזורים במעמקיי יחדיו.
לא פעם מפחדת להוציא מילים מפי, לחלל האוויר, להשמיע אותם בקול.
מוזר הניגוד בין היד שלי לפי.
כשאני כותבת, כמעט ואינני נזהרת או חושבת,
מגיעה מחשבה או רגש
ואיתו הבעבוע של הבטן.
הרצון לשרטט זאת באותיות פשוט קורה.
אני מתחילה והמילים רושמות את עצמן,
האותיות צובעות את המילים ברגשות שנשפכות החוצה.
הפסיקים, הנקודות, השורות, מפסלות את המחשבה בתוך המילים.
אם המילים שנאמרות היו יוצאות מהבטן, מהלב ישר החוצה,
הן היו נרשמות במהירות כמו הכתובות.
אך הן עוברות דרך מסנן הראש שגם כשעייף מפעיל את חיישני השומרים שלו.
כל מילה, עוברת ביקורת דרכונים, מתושאלת על העבר, ההווה ומה יהיה בעתידה.
איך היא תיראה אם תתעופף לחלל האוויר עם מחשוף עמוק.
כיצד יגיבו אליה אם תצא מרקדת בריקודי בטן.
במה או במי תיתקל אם תפרוץ החוצה ללא בגדיה עליה.
מה ירצו ממנה אם תתגלגל אל מול כולם חשופה לחלוטין.
באילו חלקים שלה וממנה יהיה שימוש.
האם רק קווים, קימורים, יופי וחיבורים יש בה.
האפשר לראות גם בחושפנותה את המרחב שבינות לקו המשורטט,
היכולת שבקימורים, העניין שביופי, הייחוד שבחיבורים.
כזו מעמסה על מילה אחת קטנה.
חג שבועות וביכורי מילים שמח ומלא אהבה לכולם
