“ואת זה אני לא שוכחת,
ועל זה אני לא סולחת,
ועל זה אני לא אסלח לך לעולם.
כי את זה אני לא שוכחת,
ועל זה אני לא סולחת,
לעולם…”
“אתה יודע,” אמרה לי חברה ביום שמש אחד שעה שלגמנו בירת פירות צוננת והבטנו אל הים “אני חושבת שפיצחתי את סוד הזוגיות שלך ושל הקוקטית.”
“מעניין,” אמרתי וחייכתי “ומהו הסוד הגדול?”
“נגיעות רכות,” היא אמרה בלי להסתכל לכיווני והוסיפה: “מצאתם את הדרך לשמור על הנגיעות הרכות ביחסים שלכם.”
היא כמובן צודקת. ולא רק שהיא צודקת, יש לטיעון שלה אפילו תימוכין בהסכם הזוגיות שלנו (כן, יש לנו הסכם זוגיות שנועד למסגר את עקרונות הזוגיות ולוודא שכל צד מכבד את הצרכים הבסיסיים של הצד השני, לכם אין?)
א. אם מי מהצדדים מרגיש שהוא צריך חיבוק, ומביע רצון מילולי או גופני לחיבוק, חייב הצד השני להעניק לו את החיבוק שהוא צריך, לא משנה כמה כעס קיים.
ב. והיה והצדדים הגיעו למחלוקת קשה (שזה PC לכסאח), לא תהיה שתיקה, או ניתוק כלשהו ליותר משעה.
חושבים שאנחנו חסרי נסיון? כנראה שמעל לעשור של זוגיות קארמית מוצלחת איננה עובדה מקרית.
נאיביים? יש סיכוי, אבל היי, לנו זה עובד.
אבל רגע ברצינות.
למה כל כך חשוב לתת לצד השני חיבוק כשהוא צריך? למה הצלקת מרגע של הימנעות ממגע לפעמים לא מגלידה לעולם?
כל המהות של לאהוב אדם אחר, היא העובדה שאנחנו חשופים, פתוחים, וגלויים לבן או בת הזוג שלנו כמעט כאילו היו אנחנו בעצמנו.
היכולת להיפתח בצורה כזאת מייצרת מערכות יחסים של שותפות כנה ואמיתית, אהבה עמוקה עד לאין שיעור, אבל גם פגיעות גדולה. פגיעות שאומרת שמדי פעם, גם אם לא נשים לב, נמצא את עצמינו על רצפת הפרקט (טוב נו, בלטות שהקבלן בחר…) המומים וכואבים ממכה ישר ללב.
דווקא כאן, נמדדת גודל האהבה שלנו לבני הזוג, דווקא כאן, בזמן שהקארמה סופרת עד עשר, יש לנו הזדמנות לבחון, מה אנחנו באמת מרגישים כלפי האדם הזה, שחטף מאיתנו סנוקרת.
כן יקרים, מי שנשאר/ה לעמוד, מי שמצא/ה את עצמה פתאום עומד/ת מעל בנזוג או בתזוג מרוסקים, הוא זה שיקבע אם הזוגיות תמשיך לצמוח, או שזה סופה.
דווקא כשאתם למעלה, כועסים (ובצדק) עד כדי שהעפתם אגרוף מילולי (אוי ואבוי לכם אם זה יהיה משהו יותר מכך) ישר ללב, זה הרגע לחמול, ולזכור שהכעס הוא זמני ויש לו סוף….
ולחבק…
ולגעת…
ולהתנצל.
כן, גם אם זה הדבר האחרון שבא לכם. בן או בת זוג שמבקשים מכם מגע מנחם, עושים זאת ממקום של חולשה (רגעית) עמוקה, ואתם צריכים לכבד את האומץ שלהם.
לא תעשו זאת? ככל הנראה הפכתם את שעון החול.
אנקדוטה מעניינת על השיר הנפלא והמרגש שכתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר. הוא הוצע במקור לגידי גוב, אבל גידי הרגיש שהשיר חשוף מדי, וחשב שיהיה לו קושי לשיר אותו, אז הוא הועבר לנורית גלרון שלקחה אותו בזרועות פתוחות.
לימים גידי התבגר והתגבר….. והשאר היסטוריה.
