בשנים האחרונות כתבתי אין ספור סיפורים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות ובדיוק כמו בחיים הם מחולקים לפרקים פרקים. כל פרק מביא איתו סערה חדשה ולעיתים רחוקות גם קצת ים ללא גלים עם דגל לבן.
בימים אלה אני מסיימת פרק בחיים, שהיו בו כל כך הרבה תתי פרקים שאם מאחדים אותם הם יותר כמו סדרת ספרים ולא ספר אחד בודד.
אם הייתי מתמללת את הכל סדרת הספרים היתה נקראת בלי נשימה, אבל זה אולי הפרק היחיד שאני לא רוצה להעלות אותו על הכתב. לא בגלל שאני מתביישת במה שכתוב בו או חוששת שישפטו אותי, כי כידוע זה לא באמת מעניין אותי.
יש דברים שצריך להניח אותם בתוך מגירה בארון ישן בחדר חשוך בבית. לעטוף את הזכרונות בנייר עדין ולנעול את המגירה הזו. ומרגע זה לתת לתא האפור במוח שאחראי על הזכרון של מיקום המגירה לקרוס לתוך עצמו ולהתפייד מהעולם הזה.
סיפרתי היום למישהו חדש שהכרתי שמה שלמדתי וחוויתי בחמש השנים האחרונות שווה ערך לחיים השלמים שחייתי לפני זה של מעל ארבעים שנים. אגרתי מידע וידע ששינה אותי לעד ובעיקר הרס לי את המעט תמימות שעוד נותרה בי בעולם הזה. יש הרבה דברים שאני יכולה לעשות עם הידע הזה, אבל אני בוחרת להניח גם את הידע הזה בצד ולא לעסוק בו, בעיקר כי אין לו תרומה חשובה לפרק הבא שלי.
בעולם הספרותי כינו אותי לא פעם סופרת אינטואיטיבית, כלומר, אני לא מתכננת מראש בדיוק מה יקרה בפרקים הבאים ואני אפילו לא יודעת מה יהיה הסוף. היתרון הברור של הכתיבה האינטואיטיבית לעומת הכתיבה המתוכננת היא שאני לא מגבילה את הדמיון שלי. בפועל ככה נראים החיים שלנו, שהרי מכיוון שככל הנראה, אף אחד מאתנו לא באמת אלוהים, אז אין לנו מושג מה יקרה לנו בעוד שנה או שעה ואפילו דקה.
וככה אני מתחילה את הפרק הבא שלי, לא ממש מתכננת. יש שם את הגיבורה הראשית – אני ויש לי מסגרת זמן ומקום שהוא הכאן והעכשיו. יש שם שחקנים קבועים ולא מעט שחקנים חדשים שיבואו, חלקם יישארו וחלקם ייעלמו בהמשך, אבל לכל אחד יש תפקיד קטן או גדול בפרק הבא של חיי.
מהיכרותי את עצמי, יהיו שם חלקים סוערים יותר ופחות, יהיו הפתעות וטוויסטים כמו שאני אוהבת בסיפורים שאני כותבת ובסוף? יהיה עוד פרק אחד או שניים לפני האפילוג.
ככה אני, מאלה שיש להם כמה פרקים, לא כמו אחרים שיש להם פרק אחד ארוך שלא משתנה הרבה, אולי כי ככה הם בדיוק אוהבים את זה, או פוחדים לשנות. אני פחות שם.
מי שמכיר, יודע שאני אדם של שינויים, של סערות, של למעלה ולמטה וזה לא חס ושלום מראה על חוסר יציבות. זאת בדיוק היציבות שלי והיופי שבספר המיוחד של חיי. זה מה שהופך אותי למי שאני וזה גם מושך אנשים רבים לרצות להכיר אותי ולחוות חלקים ממני. לרובם אין מקום בפרק הבא או בזה שאחריו, הם יוכלו לקרוא על זה בבלוג פה או להבין בין לבין בתגובות שלי או אפילו מהסטורי שלי וזהו. ככה זה עדיף לי (כמו השיר של יסמין מועלם).
בסופו של דבר אני די ספר פתוח, תמיד הייתי כזו. אני מי שאתם רואים לטוב ולרע ואם אתם רוצים לעקוב ולקרוא אודות הפרק הבא שלי, פשוט תחכו בסבלנות או פשוט תחכו כי זה נכתב בימים אלה.
