שוב ושוב ושוב נכנסות אליי לקליניקה נשים יפות (למות!), חכמות (כמו שד), חזקות (פלדה) ועצמאיות, ומספרות לי לי את אותו סיפור, והוא הולך בערך ככה:
״מאז שהוא נכנס לחיי אני לא מכירה את עצמי. הפכתי חלשה, תלותית, נזקקת…״
פרסמתי פוסט שבו שאלתי נשים למה לדעתן זה קורה.
הנה תקציר של התשובות שקיבלתי:
· מקור אבולוציוני או חברתי של תפקידי גברים / נשים
· חוסר ביטחון עצמי
· חוסר בהערכה עצמית
· פער בין ערך חיצוני לערך פנימי
· התמכרות
· פצעי ילדות
· עניינים לא פתורים
· חוסר ביטחון בקשר
· חוסר שוויוניות בזמינות בקשר
· הוא מספק מה שהן לא יכולות לספק לעצמן
· המבנה הנפשי של נשים שדורש ביטחון, ואם אין, היא נחלשת
· אישה שחזקה בחיים מחפשת פינה שיכולה להיות חלשה
· לקשר חלקי האישה מביאה רק חלקים של עצמה, והסתרת החלקים הנוספים מחלישה אותה
· אישה שרוצה שליטה מוחלטת, בוחרת בקשר חלקי, שבו, כך היא חושבת, ממילא השליטה נשארת אצלה, והיא לא צריכה לדאוג להחזיק אותה כל הזמן. בדיוק בגלל זה, דווקא במקום הזה היא תאבד שליטה
· ועוד…
תשובה אחת הייתה מעניינת במיוחד בעיניי:
אנחנו נוטים לחשוב שהצד שרוצה יותר הוא החלש יותר, ואנחנו נוטים בטעות להאמין שהצד השני רוצה פחות.
זו הייתה תשובה של נופר מארק האלופה, שהזכירה לי את סבתא שלי, שהייתה אישה חכמה מאוד, וגם חיברה לי כמה נקודות חשובות מאוד.
נגיע לזה.
מה קורה פה?
קודם נבהיר שניה על איזה סוג קשר אנחנו מדברות.
בעיקר על סוגים שונים של זוגיות ״חלקית״, לא מקננת, למרות שאני בטוחה שיהיו נשים שיסחבו את הבעיה גם אל תוך הקינון. אז בעיקר זוגיות בהתחלה שלה, זוגיות עם אתגרים גיאוגרפיים, או סוגים שונים של זוגיות משנית.
אנחנו לא מדברות פה על חיבורים מיניים, למרות שאין ספק שהתשוקה תופסת פה מקום גדול.
אנחנו מדברות על זוגיות שמבוססת על אהבה איקס (עדיין לא יודעת מה זה????? לכי מהר לקרוא את ״לימודי ליבה״).
למה זה משנה?
כי הבעיות יהיו עקרוניות יותר, גורליות יותר, וגם הפתרונות יהיו נעוצים בארגז הכלים של איקס.
מה זה אומר?
איקס מביא איתו שיעור. אם נתעלם רגע מהעובדות של מי אמר מה למי ומי עשה מה, ונתרכז רק בלזהות מה השיעור שלנו, ומה אנחנו מרוויחות ממנו, העובדות (מניסיון של שנים) כבר יפתרו את עצמן מעצמן.
זה לא סוויץ׳. זה אימון כמו לריצת מרתון, והוא דורש חזרה כמעט סזיפית על צורת החשיבה הנכונה, זיהוי של המקומות המתסכלים שאינם יעילים וחזרה שוב למקום הטוב. אם את מרגישה שאוגר רץ לך על גלגל בתוך הראש, או שהמוח שלך על מצב סחיטה (כמו במכונת הכביסה), את צריכה ללמוד לעצור את זה, לא לשאול ״מה אני עושה״, אלא ״איך אני מבינה״.
ככל שמערכת היחסים מאתגרת יותר, כך השיעור שאת צריכה ללמוד קשה יותר, גדול יותר וחשוב יותר. כדי לעודד אותך, אגיד גם שהפרס בסופו משמעותי יותר.
עכשיו, כשהבנו על מה אנחנו מדברות, ובאיזו דרך יש לגשת לפיתרון, בואו נמשיך.
סייד ספליט
אני מוצאת שבפילאטיס יש המון דברים שניתן ליישם גם בנפש. למשל, תראו את הפוסט ״שרירי ליבה״.
מכירות תרגילי ספליט?
רגל אחת על משטח העץ, רגל שניה על המיטה שנוסעת.
שמה קפיצים: הרבה קפיצים – תרגיל קל. מעט קפיצים – תרגיל קשה. המקצועיות והאמיצות לא שמות אף קפיץ.
ואז פותחת את המיטה. קל.
מחזירה את המיטה. זה החלק הקשה.
ואז שוב ושוב.
אז תחשבו על ספליט סטטי. פותחת חצי דרך ומחזיקה שם.
כמה זמן תוכלי להחזיק ככה?
30 שניות? דקה? ארבע?
מרגע לרגע השרירים המקרבים מתעייפים, מתחילים לרעוד, ואז, אם לא תנצלי את הכוח שנשאר בהם כדי לסגור את המיטה, את נופלת לשפגט שאת לא יכולה לבצע, עפה מהמיטה ושוברת את הראש.
זאת בדיוק המשמעות של להיות במערכת יחסים חלקית, כשאת לא ״חתומה״ עליה.
חותמת?
הסוד לאושר בחיים האלה הוא לחתום עליהם. גם במערכת יחסים חלקית, את יכולה לחיות במצב מתמיד של תסכול כי אין יותר, כי את לא ישנה איתו כל לילה ומתעוררת איתו כל בוקר, או שאת יכולה לחתום על זה, להגיד – זה מה יש, וככה אני לוקחת את זה. לא מתוך תכנון או תקווה לשנות משהו, אלא כמו שזה. ואי אפשר לזייף. אם תחביאי מעצמך ציפיות, הן יתפוצצו כמו פצצות סירחון ברגעים הכי פחות מתאימים.
כשאת חתומה, המיטה שלך סגורה. נוח לך לעמוד ככה, ואת יכולה להמשיך עד מחר…
אבל איך חותמים כשאת רוצה יותר?
איך את מצליחה ״לעבוד״ על עצמך ככה?
התשובה בגוף השאלה, כמו שנאמר – את עובדת!
את זוכרת שאין אותו, הוא לא קיים בכלל.
את זוכרת שהעובדות לא משנות, אלא רק השיעור שלך.
את עובדת בתוך מערכת היחסים, לראות את הצד השני שקוף, לעשות חילופי אינטרסים, ללמוד לנהל קונפליקטים ותקשורת…
(זה ברור שיש פוסטים? גם על ציפיות)
את מזהה דרמה ומנקה אותה מהמערכת.
את לומדת להכיר את התולעת של הפחד ומה עושים איתה.
את עובדת!!
לתרגל!
רובנו לא נוכל לעמוד עם מיטה סגורה כל הזמן, לחתום על מלא.
אבל אם ננסה לעמוד עם מיטה חצי פתוחה, מהר מאד השרירים המקרבים שלנו יתעייפו, אנחנו נלך ונחלש, ומתוך החולשה הזו גם לא נוכל לסגור את המיטה, לא נוכל לחתום.
שמתן לב אילו שרירים אלה? המקרבים!
פלא שזו מטאפורה לאהבה?
אז החוכמה היא לדעת לחזור – לפתוח קצת ולהחזיר לפני שאת נחלשת, להזכיר לעצמך כל פעם למה את חותמת על זה, לחזור לעבוד.
מאילו שרירים את עובדת?
לא המקרבים!
תשאלי מורה לפילאטיס.
בשביל להצליח בתרגיל הזה צריך לעבוד משרירי הליבה!
שרירי הליבה הם כל מה שמחזיק אותך מבפנים, בלי תלות באף אחד אחר – הם הבריכה שלך, הם העבודה פנימה ומול היקום.
ועכשיו לתכלס
זוכרות את עוגת החתונה, שככה אני עובדת?
אז טעמנו משתי הפרוסות העליונות, של המשחקים עם היקום והשיטה, ועכשיו נרד עוד למטה, לעוד כמה נקודות שמשפיעות על המצב הזה.
נשים מנגה, גברים אלוהים יודע מאיפה
אם עוד לא הבנתן את זה מ-5000 הפעמים הקודמות שאמרתי את זה – גברים ונשים הם לא אותה חיה!! אנחנו נשלטים על ידי סט שונה של הורמונים, מבנה המוח שונה ופונקציות העיבוד שונות. לפעמים זה נדמה שלנו יש במוח מעבד של אינטל, ולהם יש חשבונייה. זה לא בהכרח פחות טוב, זה רק שונה.
רוצה דוגמה?
למשל, המוח של הגבר הוא כמו שידת מגירות. רק מה – כשמגירה אחת פתוחה, כל היתר סגורות.
ולכן, השאלה ״איך הוא מסוגל לא לחשוב עליי??״ מיותרת.
הוא מסוגל.
זה לא אומר כלום שאת במקומו לא היית מסוגלת.
זה לא אומר שהוא אוהב אותך פחות.
זוכרת את הנקודה הממש טובה של נופר?
כשהייתי קטנה, סבתא שלי חזרה ואמרה לי: ״תמיד שהוא ירצה אותך קצת יותר.״
זאת הייתה אמירה מקוממת מאוד מבחינתי. אם אני לא אוהבת עד הקצה, רוצה עד הקצה, למה שאני אהיה איתו בכלל??
אבל הבנתי מה היא אומרת.
קודם כל, זה משאיר את הגבר ב״מוד צייד״ להרבה זמן, לפעמים לכל החיים, וזה ממש כיף לנו כשהם במוד הזה. דבר שני, זה מעניק לך איזו תחושת ביטחון בקשר. זו תחושה כוזבת, כמובן, כי מה הכיף לחוש ביטחון בקשר שבו את לא נותנת את כולך?
אבל בקיום שבו הצד הרוצה יותר נתפס כחלש, ברור למה היא רצתה שאני לא אהיה הצד הזה.
אבל האם זה כך?
האם לרצות, להודות בזה, להניח את הלב על השולחן, זו חולשה, או שמא עוצמה?
(גם על זה יש פוסט. קוראים לו ״חוכמת המובן מאליו״)
עוד אמרה נופר, שיש לנו נטיה לראות את הרצון שלנו, ולא את של השני, ולשכוח שגם הוא רוצה, מתגעגע, סובל…
וגם פה, ההבדל בין גברים לנשים ניכר:
הצורך, הרצון ואפילו הגעגועים נחווים אחרת ומתוקשרים החוצה אחרת.
ובגלל שהם לא כמו שלנו, אנחנו נוטות לראות אותם כפחות משלנו, מה שמשאיר אותנו עם יותר, מה שהופך אותנו לצד החלש.
תראו את הפוסט ״גרף געגוע״ על ההבדל בגעגועים בין גברים לנשים ובין אנשים שונים בכלל.
דוגמה שנתקלתי בה לאחרונה: גבר שלא ראה את אהובתו כל חודשי החגים, וגם התקשורת הייתה מעטה וקצרה. החגים נגמרו, נקבע מפגש, ואז הוא היה חייב לדחות אותו ביומיים.
במוח שלו, כל מה שעבר, מת. החודש וחצי נמחקו. כל מה שקרה הוא שצריך לחכות יומיים למפגש.
במוח שלה, עבר חודש וחצי של המתנה למפגש! גם ככה היא הייתה על הקשקש, וזה הפך בלתי נסבל. יומיים נוספים העבירו אותה מעבר לסף, והיא התפוצצה.
האם הוא אוהב פחות? לא (באחריות)
האם הוא זקוק לה פחות? ממש לא!
האם הוא התגעגע פחות? אפילו זה לא.
זה רק שהחוויה שלו שונה, והביטוי החיצוני שונה.
קשה לנו להבין, אני יודעת. תעבדו על להאמין להם שהם לא מחרטטים. הם באמת בנויים אחרת. גם להם קשה להבין שאנחנו אחרות, שאנחנו לא דרמטיות בכוונה. חובה עלינו להבין, כדי שנוכל להסביר בשפה שהם מבינים. תאמינו לי, אני מחזיקה את המילון.
וזה מעביר אותנו ישירות לסעיף הבא.
הדרמה: אי וודאות
כשאני אומרת ״דרמה״, אני לא מתכוונת בהכרח למשהו תיאטרלי ומוגזם. אני מתכוונת לכל הנרטיב, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו, כל העובדות, מי אמר מה למי ובאיזה הקשר, פרט, נמק, ומחק את המיותר.
כמובן שיש על זה פוסט מפורט. נו מור דרמה.
הדרמה היא לא בהכרח משהו שלילי. היא בצבע, היא מה שמעניין בחיים האלה.
לא צריך להילחם בה. צריך להיות מודעים אליה.
כשאנחנו מאוהבים, כל מה שקשור לזה הופך להיות בצבע, דרמה.
לעומת זה, אזורים אחרים בחיים שלנו עשויים להיראות אפורים, דהויים.
זו דרכו של עולם.
אבל אפשר, במודעות, לקחת את הדוגמה הזו של צבע, ולדאוג שהיא תהיה בכל החיים שלנו. אולי לא פסיכדלי זרחני, אבל גם פסטלים זה אחלה!
אהבה צריכה לצבוע את כל החיים שלנו, לגרום לנו להנות יותר מכל דבר אחר שאנחנו עושות, ולא להוציא את הטעם והריח מכל דבר שלא נוגע ישירות לאהבה הזו.
בזוגיות מקננת, מטבע הדברים הצבעים הזרחניים מפנים מקומם לצבעים רכים יותר עם הזמן, וכך צריך להיות (כל עוד לא מגיעים לאפור!), אבל בזוגיות חלקית, החוסר הקבוע גורם לדרמה להיות יותר עזה, לצבעים להיות יותר זרחניים, ובהשוואה, לכל שאר החיים להיראות אפורים יותר.
המין האנושי מתמודד רע מאוד עם תנאי אי וודאות.
נשים – עוד יותר רע.
אלמנט האי וודאות עובד פה בשירות הדרמה, ומתוך המקום הזה, זה נראה נורא הגיוני לרצות להיות כך כל הזמן. מי לא רוצה לבעור?
כשהייתי צעירה מאוד, כתבתי קטע קצר שקוראים לו ״אני רוצה לבעור״.
אבל אז הבנתי – מי שבוער מהר וחזק, גם נשרף.
אש לא חייבת להיות מאכלת. היא יכולה להיות חמימה ונעימה ומערסלת, והיא לא תהיה פחות אש מהשריפה שמשאירה אחריה שדות חרוכים ומתים. מילת המפתח היא שליטה. אני שולטת באש, לא היא בי.
מישהי אמרה בפוסט שאלמנט האי וודאות הוא משהו שאפשר להתמכר אליו, והיא צדקה. הסיבה לכך היא שהוא מנציח דרמה, רגש עז, צבעים מטורפים.
אבל למה צריך שיהיה מחיר?
למה אי אפשר תשובת ״גם וגל״?
ברור שאפשר.
אפשר גם אש, געגועים, וגם לא להישרף.
אפשר גם בלי דרמה וגם להיות מאוהבת.
איך עושים את זה בתנאי אי וודאות?
מייצרים וודאות!
יש וודאויות שלא יהיו לך – מתי תתראו בפעם הבאה, לכמה זמן, מה תצליחו, האם הוא אי פעם יהיה שלך לגמרי?
אז אפשר לעבוד (קצת!!) מולו, לייצר וודאויות ברמת העובדות, למשל ״לנעוץ״ ביומן תאריך למשהו שלכם ביחד, בידיעה שיכול להיות שזה יזוז.
אבל אפשר גם להניח לוודאויות העובדתיות ולעבור לאלו החשובות יותר – הנפשיות.
וודאות – הוא אוהב אותך.
וודאות – הוא מתגעגע.
תעשי לך רשימה של אקסיומות.
אם את יכולה, תיעזרי בו. תלמדי אותו אקסיומה (יש פוסט!), תלמדי אותו להגיד ״אין אותי בלי את״ (יש סטיקרים!), ותזכרי שבכל מקום, גם אם הוא לא מתקשר את זה, גם אם זה לא במודע אפילו – את שם איתו.
והכל בשליטה!
תעבדי עם הליבה שלך, ותחסכי מאמץ מהשרירים המקרבים. הם יעבדו גם ככה.
