אז החלטתי לשבת, לעשות חושבים, לגלגל קצת רטרוספקטיבה ולסכם את השנה.
במילה אחת?
קשה
בשתי מילים? קשה מאוד.
אני יודע שזה לא נראה ככה מהפרופיל שלי בפייסבוק, בטח עם כל התמונות של המקומות המדהימים בעולם, המסעדות, האנשים היפים והמחייכים וכו. הכל אמת דרך אגב, שום דבר מזה לא מבויים או מזוייף.
ועדיין אחת השנים הקשות בחיי.
המון פציעות (המוןןןןןן) של בני משפחה קרובים, וגם שלי באופן אישי.
לחץ אינסופי ומתח אינסוף פלוס שתיים, של להמציא יש מאין, לוודא שהכל עובד, לקבל החלטות שמשפיעות גם על אחרים ולא רק עלי (חלקן החלטות קשות, חלקן כואבות, חלקן מצלקות).
לילות בלי שינה.
רגעים של משבר, ושל כעס, ושל השתבללות והתכנסות.
תסכול מהתחושה שלא משנה מה אני מנסה לשנות, דבקה בי תדמית של אטום, מתנשא וחסר סבלנות.
אני יודע.
בחרתי את החיים האלה. בחרתי בחירה מודעת להיות איפה שאני נמצא עכשיו. בחרתי את הדרך, ואני לא מקטר.
אני מציין עובדות.
עשיתי המון טעויות. עם המשפחה, עם החברים, בעבודה…
ובכל זאת, היו בשנה הזאת גם המון זהרורי אושר.
רגעים של אושר טהור ועצום.
וכשחשבתי על מה המכנה המשותף של כל הרגעים המאושרים הללו בשנה הקשה הזאת, הבנתי.
אנשים.
הרגעים המאושרים של השנה, הגיעו מאנשים.
מסתבר שיש לי קארמה מעולה, ומצאתי אנשים שאוהבים אותי.
הם אוהבים אותי למרות חוסר הסבלנות, וההתעסקות בעצמי, וההתמודדות עם האגו.
הם אוהבים אותי למרות הטעויות, וחוסר ההתחשבות, והכאב שאני גורם לפעמים.
הם אוהבים אותי ונותנים לי אוויר,
ושקט,
ואפשרות לעשות טעויות (אלוהים, כמה אני צריך שתהיה לי אפשרות לטעות)
אז תודה.
תודה שאתם שם.
תודה שאתם לוקחים צ’אנס איתי
אני יודע שזה לא קל,
ואני מקווה שאהיה שווה את המאמץ.
בשנה שמתחילה היום, אעשה הרבה יותר, בכדי שתרגישו ביטחון במקום שלכם בחיי
ובאהבה שלי
