אהבה מקבילה – הצד שלה פרק עשרים ושלושה

לא. בשום פנים ואופן לא.

אני לא מוכנה להיכנס שוב לסיחרור הזה. או שאתה איתי או שלא. תחליט כבר. לא הבנתי כמה לא החלטי אתה. זה קשה ככה. תבין, אני לקחתי כאן סיכון. תרשה לעצמך להסתכן גם.

אתה יודע מה, בא נפרק את הדברים אחד לאחד. ככה אני עושה עם עצמי כשאני נתקלת בהר של בעייה. מנסה לפרק אותו להררים קטנים, אחר כך, לסלעים, אבנים, רגבי אדמה…

אז ככה בא נתחיל מהתחלה.

אנחנו חודשיים אחרי מותה של אישתך המקסימה  (אני מתגעגעת אליה מאוד)

אני גרה בביתי ואתה בביתך. ביקשת שאעבור לגור עם בנותיי וילדיך.

ביקשתי שניתן לדברים להתפתח לפחות חצי שנה, שנה שנתרגל.

אנחנו מבלים הרבה יחד בעיקר אצלך עם הילדים.

החלטנו להתקדם בצעדים קטנים, לטובת כולם ולטובתנו כמובן.

פתאום נתקפת חרדות. פתאום הילדים בוכים בלילות. פתאום אתה מבקש ממני לא לבוא…

ביקשת זמן לחשוב שוב. ביקשת שאתרחק .

מה קרה? נבהלת פתאום? אז זהו. שאני לא מוכנה להתרחק. אני לא מוכנה עכשיו שתתחיל לחשוב על הדברים שוב. אני לא מוכנה לוותר עלינו. חיכינו יותר מידי שנים מכדי לבזבז זמן יקר.

אני כאן, אני מחבקת את ילדיך, אני נותנת לך כתף לבכות עליה. אני כאן. לא הולכת לשום מקום, ואתה? בורח שוב. אלוהים, כמה אופייני לך. חשבתי שכבר עברנו את זה. שלי זה לא יקרה.

ועכשיו אני יודעת שזה לא קשור לכמה אתה אוהב אותי, לכמה אני אוהבת, זה רק שלך! ! !

אנא, טפל בזה, אני לא יכולה לעזור לך. אני יכולה להיות עבורך בלב שלם, אבל בפחד שלך להתחייב, אני לא יכולה לטפל.

בבקשה אם יש “אנחנו”, אם יש בך אהבה, טפל במקום הכואב הזה רק אל תכניס אותי לסחרור של שני צעדים קדימה ועשרה אחורה. אני לא עומדת בזה.

כל מה שכתבתי כאן כתבתי ממש מהראש אל הדף בלי לחשוב, בלי לעצור לרגע.

אז אני לוקחת נשימות עמוקות. מנסה לחשוב על המצב, מבחוץ פנימה. להסתכל רגע אובייקטיבית (אם יש דבר כזה אובייקטיביות ביחסים).

אתה יודע, תמיד כשאני מטפסת על הר, ולא משנה אם ההר גבוה מאוד או פחות, תמיד המדריכים נותנים שלוש הנחיות בסיסיות: 1. לאט, לאט. אין מה למהר, ההר יחכה. 2. לכו בקצב שלכם – לא צריך לערוך השוואות עם אחרים שצועדים איתנו, כל אחד בקצב שלו. 3. אם צריך לעצור אז לעמוד, לנשום, לשתות ולהמשיך הלאה. עצירה ממושכת בישיבה או שכיבה תקשה על המשך הדרך.

אהובי, אנחנו מטפסים עכשיו על הר. נלך לאט, לאט. כל אחד בקצב שלו והעיקר, בא נמשיך לצעוד יחד ולא נעצור – עצירה בשלב הזה תחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, ולמען האמת, אני לא ממש יודעת מהי הנקודה הזו ואני לא רוצה לחזור אליה.

קח לך את הזמן, תנשום עמוק, אל תוך ליבך הדואב, רק אל תרחיק אותי ממך, מילדיך מהחיים שיכולים להיות טובים גם אלינו.

שלך מאז ולעולם.

אהובתך.

לקריאת הפרק הבא בבלוג של מידד פריינטא

לקריאת הפרק הקודם