את החיים האמיתיים התחלתי בגיל אחת עשרה. אני זוכר את הלילה בו פרצו הפרשים עם המצנפות המחודדות אל הארמון שלנו. אני זוכר את האש שבערה וכילתה את הגנים היפים, המקדשים הקטנים ואת הארמון המפואר. אניי ANEY המטפלת האהובה שלי, החזיקה אותי בידי והובילה אותי אל חדר נסתר מאחורי גרם המדרגות הגדול. היא חיבקה אותי חזק, לחשה שהיא אוהבת אותי יותר מאת עצמה. ביקשה שאשאר בשקט ולא אנסה לצאת כי בחוץ מסוכן לי מאוד והלכה.
היא נעלה את הדלת הנסתרת מבחוץ ואני נשארתי לבדי בתא החשוך. פחדתי מאוד. שמעתי את צעקות החיילים, את צווחות המשרתים ואת קורות העץ שנפלו. הרגשתי חום עז כאילו אני עומד להישרף בחיים, העשן חדר אל התא הנסתר ואני הרגשתי תחושת חנק. עיניי שרפו ונשמתי בקושי. באיזה שהוא שלב, התחלתי לצעוק לעזרה ולבעוט בדלת, מתעלם מהוראותיה המפורשות של אניי. אבל ללא הצלחה. הדלת לא נכנעה לי ואף אחד לא שמע אותי.
כעבור שעות רבות פתאום נהייה שקט מאוד. העשן התפוגג. נהיה לי קר מאוד, מאוד. חיבקתי את ברכיי ובכיתי בשקט. כנראה שנרדמתי, כי כשהתעוררתי לפתע, החלטתי בכל כוחי לבעוט בדלת עד שתיפתח וכך עשיתי. כעבור כמה בעיטות חזקות ודחיפות, נכנעה הדלת לעומתי ואני מצאת את עצמי נופל יחד איתה אל מה שהיה פעם הארמון הכי מפואר בסין. היה חשוך מאוד וקר. התחלתי לגשש את דרכי ואז נתקלתי באניי שהייתה שרועה על הריצפה כל כך קרוב אל המקום בו השאירה אותי. התיישבתי לידה, מחזיק בידה המגואלת בדם. היא לא זזה. הבנתי שהיא כבר לא בין החיים. כשעמדתי ללכת הלאה לחפש אם נשאר מישהו מבני משפחתי בארמון, ראיתי בכף ידה השנייה של אניי, מעטפה מקומטת. לקחתי אותה בזהירות מנשק את אצבעותיה ובוכה. את המעטפה טמנתי בכיס מכנסיי הירוקים אותם תפרה לי במו ידיה.
כעבור שנים רבות.
אני יושב נינוח בכורסא הקיסרית שלי במרום הבמה המכוסה בדי משי ארגמניים. לצידי יושבת הקיסרית – אישתי האהובה שפגשתי בשדות האורז ליד כפר הולדתה, כשברחתי מהארמון השרוף בגיל אחת עשרה. היא ראתה אותי שותה כמו כלב מהמים שהציפו את השדות. הייתי כל כך צמא ורעב שלא הבחנתי בכך שהמים היו מלאי בוץ, רק רציתי לקרר את גופי שבער מחום השריפה והעשן הרב שנשמתי. מכנסיי הירוקים היו שחורים מפיח, נעלי הבד הרקומות שלי לא סיפקו לרגליי את ההגנה המתבקשת כשהולכים בדרכים וכפות רגליי היו פצועות ומדממות. עיניי, כך סיפרה לי סו-ין כעבור שנים, היו כשל חיה פצועה ומפוחדת.
כשהתקרבה אלי ברחתי את תוך ערוגות האורז המוצפות מים. עד שנפלתי לתוכן והתחלתי לשקוע בבוץ העמוק. סו-ין נבהלה מאוד והזעיקה את אמה ואביה. אביה הרים אותי בידיו החזקות ונשא אותי אל הבקתה שלהם. שם נשארתי שבועות ארוכים. במסירות רבה טיפלו בי כל בני המשפחה. את המעטפה המקומטת שמצאתי בידה של אניי, הם הצליחו להציל לפני שהשליכו את בגדיי שכבר כמעט דבקו לעורי. את מה שהיה כתוב במעטפה לא הצליחו לקרא, אך הבינו שאם המעטפה אצלי ואני לבוש בגדים ממשי טהור, אני כנראה בן אצולה.
סו-ין הקיסרית שלי, יושבת כשעל זרועותיה יושבת אניי הקטנה ביתנו בת הקיסר. ומולנו הצייר המלכותי המנציח אותנו במשיחות מכחול עדינות.
בבית משפחתה של סו-ין, התחזקתי, החלמתי, גדלתי. למרות עוניים הרב, הם אימצו אותי לחיקם באהבה מבלי לבקש דבר בתמורה. בחלוף הזמן, סיפרתי להם שגדלתי בארמון הקיסר ושאני בנו. הם סיפרו לי שהפולשים ששרפו את הארמון במלחמה, רצחו באכזריות את כל בני משפחתי ואף אחד לא ידע מה עלה בגורל בן הקיסר הצעיר. ביקשתי מהם שיתייחסו אליי כמו ליתום עזוב בן כפר ולא כבן קיסר. יום אחד שאלה אותי סו-ין מה כתוב במעטפה המקומטת ששמרתי עליה בקופסה קטנה. סיפרתי לה שמצאתי אותה בידה של אניי שהייתה המטפלת האהובה שלי ושבזכותה נשארתי בחיים. סו-ין הציעה שנצא לשדה לפתוח יחד את המעטפה היקרה לי כל כך.
למחרת, יצאנו חרש מהבקתה אל פינה נסתרת בשדה. בידיי הקופסה הקטנה עם המעטפה. בפינה הנסתרת, הנחתי את הקופסה על האדמה והבטתי בה. “אני מפחד לפתוח אותה” אמרתי לסו-ין בשקט. “את מבינה, זה הדבר היחיד שנותר לי מאניי ומכל מה שהייתי לפני המלחמה” . סו- ין הנהנה בראשה וחיבקה את כתפיי “אתה לא לבד עכשיו, אני איתך כאן ולא משנה מה תמצא במעטפה, אנחנו תמיד נהיה המשפחה שלך ” עם מילותיה החמות והמעודדות של סו-ין פתחתי בזהירות את המעטפה. בתוכה מצאתי מכתב ושרשרת עם תליון מוזהב. פתחתי את המכתב וקראתי את הכתוב בו :
” קם-בה יקר ואהוב, בני היקר. אני כותב לך בתקווה שתקבל את המכתב ובתקווה גדולה יותר שתישאר בחיים אחרי המלחמה שעומדת לפרוץ. אתה קם-בה יונג, בן לשושלת הקיסרים האדירה, יורשי היחיד והבלעדי. אני מצרף למכתב את שרשרת הקיסרות עם חותם הקיסר. כך שתוכל להוכיח למי שיפקפק במוצאך, שאתה אכן בני ויורשי הבלעדי. הקיסרות שלנו עומדת בפני תקופה קשה והסיכוי שאשאר בחיים קטן מאוד. ביקשתי מאניי שתשמור עליך ועליה כדי שיהיה סיכוי להמשכיות של הקיסרות. היא הבטיחה לי שכך תעשה. בני היקר, בארמון שבמדינת שנגרילה, נמצאת הכספת בה הוכחות להיותך בני. כשתגדל, חפש אותה ומלוך על עמינו בחוכמה ובחמלה. ועוד דבר לי אליך בני האהוב, אני רוצה לספר לך שאימך היא אניי. אני יודע שבמשך אחת עשרה שנה חשבת שהיא המטפלת שלך ושאימך נפטרה בלידתך. ובכן, לא כך הוא הדבר. אניי היא אימך האהובה, אך כיוון שאניי הגיעה ממשפחה של פשוטי עם, לא יכולתי לשאתה לאישה. והיא גידלה אותך כמטפלת ולא כאמך. אני מצטער שלא סיפרתי לך על כך בעצמי וגם שמנעתי מאניי וממך להיות כאמא ובן . עשיתי זאת כדי להגן על שמה של הקיסרות וגם על מנת להגן עליך. עכשיו בני היקר והאהוב קם-בה יונג. עתידה של הקיסרות מונח על כתפיך. אני יודע שתעשה כל שביכולתך להשיב אותה לימי תפארתה.
בכבוד ובאהבה, אביך הקיסר. ”
החזקתי את שרשרת הקיסרות בכף ידי והבטתי בה. איזה משא כבד הונח על כתפיי. ואני רק התגעגעתי געגועים עזים לאניי, רציתי לרוץ אל בין זרועותיה ולקבל ממנה את החיבוק האוהב שתמיד נתנה לי. הרמתי את עיניי הרטובות מדמעות אל סו-ין. היא הביטה בי והשתחוותה אפיים ארצה.
“קומי סו-ין, הבטיחי לי שלעולם לא תשתחווי אליי עוד. אני משתחווה אלייך ואל משפחתך האצילה! אתם הצלתם אותי ואת עתידה של הקיסרות. מעתה ועד עולם את ומשפחתך בני החסות של הקיסר. ואת סו-ין, את תהיי הקיסרית שלי”
