כשהייתי ילדה קטנה, קנו לי אופניים בצבע תכלת. היו להם גלגלי עזר ויום אחד ביקשתי מאבא שיוריד את גלגלי העזר, כי אני כבר יכולה לרכב בלעדיהם. אבא הלך איתי לקצה הרחוב, הוריד במברג את הגלגלים, אמר לי לשבת ולהחזיק בכידון ולהתחיל לדווש. עשיתי כל שאמר לי והאופניים נסעו במהירות ברחוב של השיכון.
את הסנטר המדמם והברכיים החבולות חבשה לי אמא בעדינות כשהיא שולחת מבטים כועסים לאבא. “אבל אני ביקשתי, כי אני כבר גדולה ויכולה” אמרתי לה בקול חנוק מדמעות. “את באמת כבר גדולה” אמרה לי אמא “אבל עדיין לא מוכנה לנסוע על אופניים בלי גלגלי עזר. תני זמן לזמן, תתנסי ואז תצליחי” ככה אמרה לי, חיבקה ונשקה את פצעיי.
עד היום על הסנטר שלי צלקת קטנה מאותה נפילה ועל הברך יש נקודה כזו שאם במקרה פינה של שולחן נגעה בה, עדיין מורגש הכאב מאותה הנפילה בגיל שש.
אני נזכרת בסיפור הזה דווקא עכשיו כשהכאב על מה שחוויתי עדיין צורב וכואב. אני יודעת שבסופו של דבר תישאר ממנו צלקת קטנה על הלב, וכשיגעו לי בכוונה במקום הכואב עדיין אוכל לחוש את המכה. יחד עם זאת אני יודעת שאני כבר גדולה. ושנתתי “זמן לזמן” ושלא אפסיק להתנסות באהבה.
לפני כמה שנים
ערב לבד בבית, הילדים “אצלו” ולי יש ערב פנוי. “פנוי למה בעצם?!” אני שואלת את עצמי כשאני שולחת הודעות לחברות פנויות כמוני ומקבלת מכולן הודעות שהן כבר עסוקות וש “בפעם הבאה נתכנן משהו” וש “ניפגש בטוח ואוהבת אותך ממוש”… מוזגת לעצמי כוס יין שכבר איבד את טעמו, מתיישבת בסלון ומתחילה לשוטט ברחבי אפליקציות ההכרות. מחליקה שמאלה וימינה, עוברת לאפליקציה אחרת ופתאום מהבהבת לה נורית ההודעה : “ראיתי את הפרופיל שלך, הסתקרנתי. נכנסתי לפייסבוק שלך והתרשמתי. אשמח להכיר” הלב שלי מחסיר פעימה, אני מתרגשת מזה שמישהו סוף, סוף ראה אותי.
נכנסת לפרופיל שלו – נראה לא רע. נכנסת לפייסבוק שלו – אין שם יותר מידי מידע. איש משפחה ילדים, חברים שאני מכירה, ותמונות מטיולים בארץ ובעולם. שולחת לו הודעה בחזרה “נעים להכיר גם לי” . הוא עונה לי ומתחילה התכתבות נחמדה.
כעבור כמה ימים, אחרי שיחות ארוכות הוא מבקש לפגוש אותי. קובעים פגישה בפארק – משהו לא מחייב. נפגשים. אני מתרגשת ומדברת המון, הוא מקשיב בעניין, שואל אם יכול לחבק, מחייך ואומר בשקט “לוקח את הרגעים האלה איתך, מכניס לקפסולה קטנה וטומן עמוק בליבי, את מרגשת אותי” כמה ימים לאחר אותה פגישה הוא מגיע אלי ומצהיר על אהבתו אלי וכעבור כמה שבועות של קשר הוא כורע על ברכיו ומבקש את ידי.
שנה תמימה היינו יחד. ביום בו נפגשנו כעבור שנה נפרדנו. שנה שבתחילתה נראה שעומדת להיות התגשמות כל החלומות. האיש הממגנט הזה הדואג, שאוהב מוזיקה ובילויים, טיולים ושירה, הפך להיות האיש החונק, המסרס, המקטין, והאכזר ביותר שפגשתי. ולא. לא הבנתי את זה בעיצומה של מערכת היחסים איתו. מרצוני המלא הגעתי אליו שוב ושוב, אהבתי בכל ליבי, דאגתי, טיפלתי, עטפתי וספגתי את עלבונותיו. הגוף שלי זעק לי ללכת ממנו אבל הראש לא הסכים לקבל את ההוראה הזו . לא ישנתי בלילות “את מתהפכת כמו מכונת כביסה” הוא היה אומר לי ומציע שימוש בכדורי שינה. כאבו לי הידיים, השכמות, הגב והוא לקח אותי למטפל שלו שאמר לי “את אוצרת בגופך מתח רב”…לא סיפרתי לו על דברים שאני עוסקת בהם כי אמר שזה משונה ומאוד שונה ממנו אז הסתרתי, המוסיקה שלי, הסרטים שאהבתי לראות לא היו לטעמו ובטח שלא היו ברמה שלו. ואני הסכמתי, הסכמתי לראות מה שהוא רואה, לשמוע מה שהוא שומע, לא לדבר ימים שלמים כי הוא מדבר מספיק בעבודה, לא להיות בשיא תשוקתי “כי אני מרגיש מתוסכל מזה שאת כל כך תשוקתית” …לא להסביר בטיולים על פרחים ועל היסטוריה ועל מה שרואים “כי את מדריכה אותי כל הזמן” ועוד ועוד ועוד….האיש שהקסים אותי כל כך , שנמשכתי אליו כמו פרפר לאור, החשיך עליי את עולמי. כעבור שנה סיימנו את הקשר החולה הזה. בכאב, בגעגוע, בדמעות.
הוא אמר לי שאף אישה לא עשתה עבורו מה שאני עשיתי ושהוא מעריך מאוד. ואיתי הלך מאז משפט שאמרה לי ביתו “את היית כל כך טובה לאבא שלנו אבל הוא לא היה טוב עבורך. מגיע לך מישהו שרואה אותך ובאמת אוהב”
הכאב היה חזק מאוד. העלבון צורב. האכזבה מעצמי כאבה הרבה יותר מהכל. לא הצלחתי להבין למה לא עזבתי קודם, למה הכחשתי את הכאב שהוא מכאיב לי, למה הסכמתי עם ההקטנה שלו. שהרי אני אישה גדולה, חכמה, בעלת ניסיון ועוצמה, אז מה קרה לי שככה התרסקתי???
“תני זמן לזמן. תתנסי ואז תצליחי” מילותיה של אמא מהדהדות בתוכי. ואני נתתי זמן לזמן לעשות את שלו. להקהות את הכאב. לגדל צלקת על הפצע המדמם.
כעבור כמה חודשים התגלגלה לידי כתבה עם הכותרת “איך תזהי בן זוג בעל קווי אופי נרקיסיסטיים?” נכנסתי לכתבה וככל שהעמקתי לקרא, הבנתי הכל. הכתבה כאילו תארה אחד לאחד את האיש הזה שנמשכתי אליו כמו מגנט, כשהייתי צריכה לברוח ממנו כמו מאש.
עם השנים פגשתי עוד ועוד נשים שנפגעו מבני זוג בעלי קווי אופי נרקיסיסטיים. נשים שתארו בדיוק את מה שאני עברתי. נשים חזקות וחכמות שרצו אהבה ושמישהו יראה אותן.
מאז חלף זמן. והזמן יש לו יכולת מופלאה להביא הקלה, פרופורציה, חמלה עצמית ומחילה עצמית . למדתי בדרך הניסיון, לקרא סימנים, לבחור באנשים ומקומות שטוב לי בהם מבלי להתייסר. למדתי להגיד את שעל ליבי מבלי לפחד – ואם יש בי פחד אז פשוט ללכת.
המשפט של אמא מלווה אותי תמיד, אני נותנת זמן לזמן, מתנסה ומצליחה. יודעת ומבינה שבכל התנסות יש גם מימד מסויים של סיכון ואני מוכנה להסתכן ולהתנסות. כי בלי זה אמות משיעמום…
Photo by Aron Visuals on Unsplash
