בפרק הקודם: אנה, נערה עניה מבית טוב, שחונכה לצניעות, נבחרת לעבוד בבית האדון האציל הצעיר. בדרך, בכרכרה, הנשים האחרות משקות אותה יין ריחני, והיא נרדמת ומתעוררת לגלות שהיא בעולם אחר מזה שהכירה….
ההמשך:
האישה המבוגרת נכנסה לחדר ברשרוש בדים, ואיתה עוד שתי נשים צעירות שאנה לא ראתה קודם. “יופי,” היא אמרה. “בואו נראה מה יש לנו כאן,” והיא ניגשה ומשכה את השמיכה מעל אנה, מותירה אותה חשופה לעיניהן של הנשים. אנה שאפה אוויר בכוח ונשכה את שפתיה, מתאפקת לא לצעוק.
“אה, לא רע. לא רע בכלל. נראה לי שהאדון יאהב את זה. בנויה היטב,” ידה החליקה על בטנה של אנה, ואז חפנה את שדה, “חזה מוצק, שיער יפה, עיניים יפות. מצויין.”
אנה הביטה בה אחוזת אימה. זה היה אסור! היא ניסתה לצעוק, אבל ההלם סכר את פיה. האישה נפנתה ממנה ואמרה לבנות: “טוב, אתן יודעות איך הן, נערות הכפר האלו. כולכן הייתן פעם ככה. תכינו אותה היטב.”
הן היו פעם כמוה?? הנשים הללו, עם הבדים השקופים שלבשו, עם האיפור והשפתיים האדומות והצחוק הקליל, הן היו פעם כמוה? ולמה הן צריכות להכין אותה? היא רעדה בכל גופה, למרות שהחדר היה חמים למדי.
האישה עם העיניים הכחולות התיישבה לידה, ואנה לחשה לה, מכריחה בקושי את הקול לצאת מגרונה: “בבקשה, שחררי אותי! אני אעבוד היטב, רק תני לי להתלבש. זה אסור!”
האישה צחקה ואמרה: “אל תדאגי. לא נעשה לך כל רע. אולי להיפך. אחר כך נשחרר אותך. כל דבר בזמנו. עכשיו תשכבי כאן ותהני. אם תצעקי את עלולה להפריע לאדון ואנחנו נאלץ לחסום את פיך, אז תירגעי, טוב? אני עיישה. מתחילים לאט.”
האישה השניה הגיעה ואיתה שתי נוצות ארוכות ורכות. היא הגישה אחת לעיישה כחולת העיניים. “קצות העצבים האלה מעולם לא חוו שום גירוי. בואי נראה אם אפשר להעיר אותם,” היא אמרה.
שתי הנשים התחילו לעבור על כל גופה של אנה בנוצות הרכות, מפניה, דרך כתפיה, שדיה, בטנה, במורד שבין רגליה, ואז שוב בחזרה. אנה הרגישה כאילו כל חלק שנגעה בו הנוצה נדלק קצת, ואז עוד קצת. פטמותיה התקשו והזדקרו. התחושה היתה בלתי נסבלת. זה היה כמו הספוג באמבטיה, רק פי אלף יותר גרוע. היא עצמה את עיניה חזק ועיוותה את פניה, כמו באמבטיה, אבל זה לא עזר. התחושות נמשכו, והיא חשה רטיבות קלה בין רגליה הפשוקות, והתביישה עוד יותר.
“וואו! היא טובה!” אמרה עיישה, ולמרבה ההקלה הנוצות עצרו, אבל אז היא חשה את ידיה של עיישה מטיילות על גופה. היא עצרה וצבטה קלות פטמה אחת, ולאנה התמלטה צווחה קטנה. עיישה צחקה ושיחקה עם הפטמה בין אצבעותיה. “מרגישה את זה?” היא שאלה, “נכון שזה עושה נעים?”
אנה בכתה: “לא! זה אסור, אמא שלי אמרה לי….”
“כן, כן, אמא שלך…” אמרה עיישה בבוז. “גם אמא שלי אמרה לי, אבל הסתירו מאיתנו את הדברים הכי טובים. אל תתנגדי. תהני מהתחושה. את אחת מאיתנו עכשיו, ואת צריכה להיות מוכנה בשביל האדון.”
אנה רצתה לקבור את עצמה מרוב בושה, אבל איכשהו הגוף שלה לא ציית לה. הוא לא רצה למות, הוא רצה לקום לתחיה. עיישה המשיכה ללטף את גופה של אנה בידיה הרכות, בדיוק בכיוון של הזרמים שעברו באנה, למטה למטה אל בין רגליה. אנה ניסתה להיאבק ברצועות שקשרו אותה למיטה, אך ללא הועיל, ועיישה חפנה את ערוותה בידה ועיסתה אותה. משהו תפח שם, אנה יכלה להרגיש אותו תופח, מתקשה, מנסה להגיע לידה של עיישה. היא ניסתה לחסום את התחושה, ולרגע נדמה היה לה שהיא מצליחה, ועיישה הפסיקה.
“את רוצה אותה?” היא שאלה את האישה האחרת.
“לא חשוב,” היא ענתה לה, “את מצאת אותה, קחי אותה את. אני אהיה כאן למעלה,” והיא צחקה. היא התיישבה על המיטה סמוך לראשה של אנה, וכשהתכופפה נח שד אחד שלה, שברח מהשמלה, על לחיה של אנה. היא החלה לנשק וללקק את החזה של אנה, ואז לקחה פטמה אחת בפיה והחלה לשחק בה בלשונה, ואת השניה צבטה קלות באצבעותיה. אנה לא הספיקה להבין מה קורה כשראשה של עיישה נדחק אל בין רגליה הפשוקות, היא פישקה באצבעותיה את שפתי הפות שלה ולשונה צללה אל ביניהן. אנה צרחה ונאבקה אבל האישה השניה כיסתה את פיה בידה ולא עזבה את הפטמות שלה לרגע. זה היה כאילו כל גופה עולה באש, והאש זורמת מהפטמות אל בין רגליה ונקווית שם. עיישה הצליפה בלשונה על הדבר ההוא, שתפח והתקשה עוד יותר, ונדמה היה לאנה שהוא רוטט בקצב הלשון של עיישה, ועוד מעט יתפוצץ.
“לא!” היא התחננה, “משהו עומד לקרות! אני לא יודעת מה זה! בבקשה, לא!”
עיישה הרימה רגע את ראשה וצחקה: “אני מאד מקווה שמשהו עומד לקרות, למרות שאני נהנית ממך. פשוט תלכי עם זה. תהני. זה יקרה אם תרצי ואם לא. מוכנה?”
“לא!”
“בואי נראה אם את מוכנה…” עיישה הכניסה אצבע ארוכה אחת אל תוך גופה של אנה, בדיוק למרכז האש, ואז עוד אחת. אנה גנחה בלי שליטה. עיישה הוציאה והכניסה את האצבעות מספר פעמים, ואז הוציאה אותן והראתה אותן לאישה השניה ולאנה. “רואה כמה את רטובה? את מוכנה ועוד איך!” והיא צללה שוב אל בין רגליה של אנה.
הלשון שלה עברה, רטובה ורכה, בעיגולים עיגולים מסביב למוקד הפועם של האש, ואנה ייבבה בתסכול. לרגע היא הכניסה את כולו לפיה ומצצה, ואנה יכלה לראות זיקוקים אדומים מתפוצצים מאחורי עיניה. היא כבר לא היתה בטוחה שהיא בהכרה, אבל אז, כאילו לפי סימן, הלשון של עיישה חזרה לרקוד מחול מטורף שם, בדיוק שם! והלשון של האישה השניה והאצבעות שלה הוסיפו זרמים של לבה רותחת לאש כשינקה את הפטמות של אנה, ועיישה החזירה את האצבעות שלה לתוך גופה של אנה והן כאילו ניצחו על האש, הגבירו אותה עוד ועוד ועוד ועוד, ואנה התפוצצה כמו זיקוק בעצמה, למיליון רסיסים של אקסטזה, והיא צרחה בלי שליטה, אבל הפעם האישה לא חסמה את פיה אלא החזיקה אותה חזק כשגבה התקשת וראשה נזרק אחורה בעוויתות ללא שליטה, וזה נמשך נצח, אבל אחרי כמה רגעים הגל הלך ושכך, העוויתות נרגעו, ועיישה העבירה עוד ליקוק אחד רך של פרידה וקמה לשכב ליד אנה וללטף את פניה.
אנה שכבה שם המומה, לא יכולה לזוז או לדבר, בלי שום מחשבה הגיונית אחת, ורק נשמה.
“זה טוב, אה?” שאלה עיישה, “הדבר הזה שהסתירו מאיתנו כל הזמן. את תראי. יש עוד כל כך הרבה. את אחת מאיתנו עכשיו. חכי שתפגשי את האדון. אני משחררת אותך עכשיו, בסדר?”
עיישה שחררה את פרקי ידיה ורגליה של אנה מהרצועות, אבל אנה היתה כל כך המומה ומרוקנת שכל מה שיכלה לעשות היה להסתובב, להתקפל בתנוחה עוברית ולהירדם. עיישה הקיפה אותה מאחור בחיבוק ונרדמה אף היא, והאישה האחרת כיסתה את שתיהן בשמיכה.
