“בואי אני מחכה לך” ארבע מילים וגם אם הם לא בהפתעה גמורה הן תמיד גורמות ללב שלי להישמע כמו סוס שמנסה להיות ראשון במרוץ, ואם מישהו יסתכל עלי באותן שניות הוא יראה ילדה בת 17 שלא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה.
במקרה הזה אני מסודרת עם הוראות, יש כמה כללים בסיסים שעלי לדאוג שיהיו או שלא יהיו כשאני מגיעה אליו, וכמה זה מקל עלי כשההתרגשות שלי בשמים, כשהמוח לא מתפקד.
הסיטואציה הפעם היא מיוחדת במינה עבורי, עבור כולנו, אני לא בדיוק מי שהייתי שבועיים לפני כן וזו פעם ראשונה מאז שאנחנו ביחד שאני זקוקה למקום שלי. לתת לנפש שלי להיות על הברכיים, נטולת רצונות ואחריות.
אין לי מושג אם אצליח להתמסר לכמיהה הגדולה הזו שלי.
אם רק אוכל לשחרר הכל הכל. לתת לו את השרביט והכתר שלי כשאני נכנסת בדלת ולשכוח מי אני ומה עברתי כשאני כורעת על השטיח שהוא פורס לי, מולו.
אני מתלבשת ומתארגנת על אוטומט, “וגיא?” אני שולחת לו תוך כדי.
“הוא יגיע ישר מהעבודה. תודיעי לי כשיצאת.” המילים מרקדות מולי כשאני נעמדת מול המראה ומביטה על השפתיים החיוורות מידי לטעמי.
אני מושכת עליהן אודם עדין ביותר והפנים שלי מאירות אלי בחיוך, “עכשיו את יפה עבורו.”
רעש ווטסאפ מסב את תשומת ליבי, אני מציצה, זה לא אחד משני הגברים שלי ואני ממהרת מכדי לקרוא אותו, מכניסה את הטלפון לתיק נועלת את הבית ויורדת אל הרכב.
“יצאתי.” אני נזכרת לשלוח לו בתחנת הדלק את ההודעה שביקש. “כבר לפני כמה דקות.”
מזמן לא הסתובבו לי פרפרים כאלה גדולים בבטן בדרך אליו. הפעם תנודות הכנפיים שבתוכי שונות מהרגיל.
זו התרגשות מהולה במחשבות.
אני מנסה לא לחשוב. מגבירה את המוזיקה שברדיו ומתמקדת בדרך. זו שעה בה מתחילים עומסים ואני מחפשת את הדרכים לחמוק מהם.
“אני כאן.” אני מסמסת ומביטה על עצמי במראת הרכב, האודם עדיין על השפתיים, אני מחככת אותן זו בזו ומחליטה שזה מספיק ואין צורך להוסיף, {החלטה נבונה כך יתברר לי אח”כ}
“בואי.”
אני יוצאת מהרכב ובדרכי לשער אני מבינה שגיא עוד לא הגיע.
דלת הבית פתוחה קלות וכשאני דוחפת אותה בכף ידי הוא עומד מולי מחייך ואוסף אותי אליו לחיבוק מועך.
הכל מתנקז לשפתיים שלי שנדבקות לו לפינה המיוחדת שלי בצוואר שלו ויונקות אותו כאילו הייתי ערפדה צמאה.
הוא מעביר את הידיים, מחבק בנחישות, בחזקה אבל עם המון רוך, עדינות וזהירות. זוכר מה מותר, מה אסור, היכן כן והיכן לא.
הוא נותן לכל מערבולת התחושות והרגשות להתמקם באין רווח של החיבוק שלנו.
הוא אוחז בפני בכפות ידיו ומגיש אותי לעצמו לנשיקה.
שפתיו על המצח שלי, יורדות לעצמות הלחיים שלי/ הוא מרים את פני ומביט בעיני ואז שפתיו נצמדות לשפתי המצפות לו בקוצר רוח.
“אודם.” הוא מזיז את פרצופי לאחור עיניו נעות בין עיני לשפתי, “את עם אודם?,” פליאה מהולה ברוגז קל וחיוך נשמעת בקול שלו.
“לא? זה לא טוב אודם?” אני מוציאה מילים מבולבלות מהפה, מרגישה כאילו אני מאבדת שיווי משקל.
“רציתי להיות יפה עבורך, הרגשתי קצת חיוורת.” אני מאפשרת להפתעה ולבלגן הריגשי והמחשבתי שלי לצאת עם המילים.
הוא מנגב באגודלו את האודם מהשפתיים שלי, מסובב אותי, מצמיד את הגב שלי אליו, מסובב את פני לכיוונו וממשיך לנשק אותי.
אני נמסה, ההתנגדות שלי אל עצמי מתפוררת אל תוך הנשיקות התובעניות שלו.
אני מתרככת, מרגישה איך כל הכיווצים בגוף ובנפש מתחילים להתרחב.
למרות היד שלו על הגרון שלי והאצבע המנגנת לי על הושט, הגוף משחרר התנגדות.
המקום הזה חדש לכולנו, אני נטולת שד אחד אחרי שהסרטן החליט שיש לו עוד משהו אחד לומר לי.
אני בשלבי קבלה את גופי החדש ובאותה זמן מנסה להרגיש עד כמה הוא באמת מקבל אותי ככה, קצת אחרת.
“זו את שמעניינת אותי, זו את שאני אוהב, המהות שלך, העמידה שלך מולי, לא הגוף שלך הוא זה שירחיק אותי ממך.”
הוא לוחש בין נשיקה לנשיכה וכף ידו מתקשחת על כתפי, מנחה אותי לרדת למקומי, על בירכי מולו.
אני מצמידה את ראשי אל המשולש האהוב עלי, החלק שמתחיל בטבור ומסתיים בשק האשכים שלו.
הוא לבוש ואני לא מבקשת לפתוח לו את המכנסיים,
נצמדת אל הריח והביטחון שעוטפים אותי שם. נצמדת אל החום והמילים שהגוף שלו מנסה לתת לי להרגיש.
שמתי לי אודם -אז מה אם זה לא שם השיר 🙂
תמונת הקאבר של אוריתי הנהדרת כל כך
