“תתמקמי עלי, תמלאי את עצמך בי ואל תזוזי.” הדי הקול שלך חודרים דרך עור התוף שלי ומגיעים על למקום המפגש של הגוף שלנו.
אתה אוחז במותני באחיזת צבת, גורם לי להיות זקופה ולהביט בך. “עכשיו ספרי לי.” אני נעה קלות מתכווצת מעט שם באיזו המפשעות שלנו ואתה משחרר לרגע יד אחת כדי לסטור לי, “אמרתי לא לזוז, אני רוצה שתספרי לי כל מה שאת רוצה לומר לי עם הפה שלך, לא עם הכּוּס, הוא לא זז “ ידך חוזרת לאזור המותן שלי ואתה מחזק את האחיזה שלך במעלה עצמות האגן שלי, מקבע אותי עליך כמו מסמר שהוכנס לחור שנקדח בדיוק עבורו.
“מה אתה רוצה שאספר לך?”, אני מרגישה את חום המבוכה מטפס מעומק הבטן אל הצד החיצוני של העור שלי, “לא חפרתי לך מספיק ?” אני מטה את עצמי מעט קדימה, בטווח שאתה מאפשר לי ומצמידה את השפתיים שלי למשולש ההוא שנמצא בין האוזן לצוואר שלך.
“אני מקשיב.” אתה מניע את האגן שלך בתנועה קטנה כך שהזין שלך מתחפר עמוק יותר בתוכי.
אני נושמת עמוק, מרגישה את כל כלי הדם כאילו התרכזו בדפנות שפתי התחתונות שעוטפות בחזקה אותך.
ומתחילה עם מילים שגם לי לא לגמרי מובנות.
אתה מזיז ממני את הראש שלך, מטה אותו הצידה ומחייך. “אמרתי לדבר עם הפה, מיתרי הקול, לא מהבטן “.
אני צוחקת בקול, עוד תנועה מתהדקת של הידיים שלך ושל האגן שלך והמילים נשפכות ממני החוצה.
אני מספרת לך על הימים הלא ממש פשוטים שעוברים עלי. אני מתקרבת עוד יותר אל האוזן שלך ולוחשת לך את הגעגוע שלי וגם את שלו אליך. את הצורך לפרק מתח ואי וודאות, בלהיות שלך ומולך. בלתת לך אותנו. בלהיות הפלסטלינה שלך.
צורך שגדֵל לפעמים למֵמדים שאינם מובנים לי, דווקא בימים כאלה.
ידי מתהדקות סביבך, מבלי שאשים לב לכך ואתה מתחיל להניע אותי עליך בתנועות קטנות. אתה מועך את קצה השפתיים התחתונות שלי אליך, מתפיח לי את הדגדגן ומגביר בי את הצורך להימרח עליך.
“תמשיכי להזיז רק את השפתיים שבתחתית הפנים שלך, כלבה קטנה ומתגעגעת שלי,” יד אחת ממשיכה להניע אותי בקצב הרצוי לך והשנייה עוטפת את גרוני, כשאחת האצבעות לוחצת ומשחררת את קנה האוויר שלי.
אני מותחת את צווארי כלפי מעלה, כאילו להרחיב לי את כלי הנשימה שאתה מתעקש להצר. מחפשת באוויר שבקושי נכנס את המילים שיספרו לך מה אני מרגישה אחרי תקופת זמן כל כך ארוכה ביחד.
“השבוע הזה, הוא זמן חגיגות, אתה לא חושב ככה אדון שלי?” אני מלחששת לך באוזן. להחזיק מעמד אתנו את כל הזמן הזה, זה לא פשוט,” האצבע שלך מתהדקת על קנה הנשימה שלי ואני מרפה, נושמת נשימות קטנות קטנות, שמאפשרות לי להמשיך.” אני אשמח להיות כאן לשימושך, השבוע, כל יום. עבורי זו מסיבה גדולה אפילו.”
אתה משחרר את הגרון שלי ומתחיל להניע אותי עליך, לאט וחזק, כל הרגשות המחשבות והמילים מתרכזות בנקודה אחת, זו שבניך לביני.
“אני עוד עלול לגבות ממך את החגיגה שתכננת כאן.” אתה מזיז עם הסנטר שלך את הלחי שצמודה אליך, הידיים שלך לא מרפות ממני ולא מאפשרות לי להגביר קצב.
האוזניים שלי גועשת כמו כל הגוף שלי, הרגליים מתחילות לרעוד ואתה מגביר עצמה, לא קצב, מרים ומוריד מצמיד ומרחיק.
הפה שלי נפתח ואתה נושך לי את השפה התחתונה, “עכשיו את יכולה לגמור.” אתה מפסק את רגלי ברגליך וחודר עמוק יותר, אני מנסה לשנות קצב, אתה רק מחייך וממשיך בשלך.
אני מרפה, מפסיקה לחשוב משחררת את הגוף, ומתרכזת רק בתנועות שלך בתוכי ופתאום היא מגיעה, גמירה מטלטלת שלא ציפיתי לה. כאילו משהו מתפוצץ בתוכי. אתה שומע ומרגיש את זיקוקי הדינור שיוצאים ממני ונותן לבלון הריק שאני להמשיך לרעוד ולנוח עליך לרגע. “נגמר יום האישה, עכשיו אני אשתמש בך להנאתי.” אני שומעת את הצחוק שלך כשהידיים שלך מרגיעות אותי תוך כדי שאתה מעצב את גופי לנחיותך.
תמונת הקאבר מכאן – Photo by Bernard Spragg on StockSnap
