מאז שאני זוכרת את עצמי הטרידו אותי שאלות קיומיות, כמו מה תכלית הקיום שלנו פה, והאם המציאות באמת אמיתית.
במשך שנים רבות, בעודי מוכיחה את השם שיצא לי כבריה שעשויה מהגיון טהור, ועושה בגרות ריאלית-פיזיקלית על בסיס טכנולוגי, הרגשתי גם לעיתים שהכל סביבי תפאורת קרטון, והבזקים של משהו אחר נגלים לי מדי פעם לפעם.
כן, לקחתי בחשבון שיש מצב שאני לא מחווטת היטב בקופסה. זו עדיין אופציה.
היום, כשאני לומדת פסיכולוגיה, אני יודעת שזה משהו שאופייני לגיל ההתבגרות. שלא תגידו שלא ציינתי את זה.
גם היום אני ככה, ואולי יותר. יכול להיות שאני עדיין בגיל ההתבגרות. לפי שעות השינה שלי – בטוח.
בכל מקרה, ניצלתי לא פעם את מעמדי המיוחד כמישהי שלא מאמינה בכלום, וצריכה הוכחות להכל, כדי להוכיח כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם, ושילדה בת עשרה לא צריכה להיות מסוגלת לעשות. תשאלו את אבא שלי, עורך הדין הריאלי וקר המזג, שכמעט עשיתי לו התקף לב בוקר אחד, כשחזיתי בדיוק מוחלט שיחה שהתרחשה רבע שעה מאוחר יותר.
הפשרה שלי היתה כזו: בין אם ״הדברים הסמויים מן העין״ קיימים, ובין אם לאו, אין לזה השלכות על החיים שלי. אני לא צריכה לדעת בוודאות, וגם לא להוכיח שום דבר לאף אחד. אני אשתמש בכלים שיהיו לי, אם יהיו לי, כשיהיו לי.
וכך חייתי. ילדה נורמלית לגמרי, עם יכולות קצת לא נורמליות… לפעמים.
כשהתחלתי לעבוד עם חני סגמן בן-אלי, המטפלת שלי, וזו שמולה ״שייפתי״ את התאוריה של ״אהבה היא (לא) משחק ילדים״, היא היתה אומרת לי דברים כמו ״אין שם אף אחד. רק את״, ואני הייתי אומרת לה שהיא סתומה. טוב, אולי לא ממש במילה הזו, אבל הייתי עושה לה פרצופים של ״שחררי ממני עם הרוחניות שלך!״
אני לא יודעת מתי חל המהפך. הוא כנראה היה מאד הדרגתי.
אני רק יודעת שבסופו אני יושבת מול מטופלים, ואומרת להם את אותם המשפטים, ואז אומרת להם שמותר להם להגיד לי שאני סתומה.
עם זאת, נקטתי אמצעים כדי להבטיח שזה יקרה פחות שאנשים יכנו אותי בשמות.
עסקתי במשך עשור בערך ב״הנגשה״, ניסוח הדברים הרוחניים האלה בצורה שגם אנשים ריאליים ומעשיים, כמוני, יוכלו להבין למה זה עובד, או לפחות איך להפעיל את זה.
אני ממליצה לעשות מה שאני עשיתי – לא להאמין! כן, כן. לא להאמין. אין בזה שום צורך.
(את הפוסט השלם על מה זו אמונה ולמה לא צריך את זה, תמצאו כאן)
מה כן?
להגיד: ״אם לא יועיל, לא יזיק״, ואז לנסות את זה בלב נקי קצת בבית, ולראות אם זה עובד.
אז הנה לכם עקרון העל הראשון, בשביל להפעיל את כל העקרונות שיבואו תיכף.
תניחו את המציאות כמו שאתם רוצים אותה.
אם צדקתם – הרווחתם.
אם טעיתם – מה קרה?
אז בלי להאמין, תניחו שהדברים שאני מדברת עליהם קיימים, ושזו הדרך להפעיל אותם.
מקסימום תצליחו.
מה יכול לעצור אתכם?
הפחד שאם הדברים האלה נכונים, יש הרבה יותר בעולם הזה ממה שחמישה חושים תופסים, וזה מרגיש לא בטוח.
זה פחד סביר, אבל הוא יפריע לכם.
תפסתי אותו מפריע לי.
הוא תמיד יהיה שם באיזו רמה.
המוח שלנו לא נועד לתפוס אינסוף.
תשתדלו. זה כל מה שאנחנו יכולים לבקש מעצמנו.
הפרס הוא מטורף. שווה השתדלות.
אתם חופשיים לחשוב שאני פסיכית, אבל תזכרו שכיום הפיזיקה והמתמטיקה כבר מניחות את קיומם של הדברים הסמויים מן העין, ורבים רבים מהם נכנסו מזמן למיינסטרים.
אתם רוצים לחכות עד שהמדע יוכיח את היתר, או שבא לכם שהחיים שלכם ייראו כמו שאתם רוצים?
שנתחיל?
מפתח 1 – המארג
כשהייתי קטנה, קראתי ספר בשם Weaveworld של סופר בשם קלייב בארקר.
הספר תאר עולם שמצוי כולו בתוך מעין שטיח ארוג כזה, שתושביו, שהם דו מימדיים, לא יודעים שהם חיים בתוך ציור.
הדימוי הזה התיישב לי יפה.
כולנו חיים בתוך מארג כזה. תדמיינו את זה.
כשאנחנו נעים בזמן, פתאום בא מולנו חוט כחול, יופי. פתאום מגיע חוט אדום, דרמה! וזה נרגע כשהוא מתחלף בירוק… וכן הלאה.
אין לנו מושג מה ״התמונה הגדולה״ (תראו איך הביטוי הזה משתלב פה יפה).
אנחנו מגיבים אל מה שבא מולנו.
המארג הוא הסיפור, הנרטיב, הדרמה שאנחנו מספרים לעצמנו – אני מוצלח, אני אהובה, אני נעזבתי, נשבר לי הלב, עשיתי אקזיט, אני גבר, אני אישה, יש לי ילדים…
אלה החיים שלנו רוב הזמן. סיכום של עובדות.
אבל ברגע שמבינים שמדובר במארג, אפשר להתרומם מעליו.
אפשר להיות תלת מימד.
מעל המארג רואים את התמונה הגדולה. פתאום אלה לא כתמי צבע אקראיים, אלא משהו מסודר ומכוון.
מי מכוון? המאמינים יגידו אלוהים, הרוחניקים יגידו היקום, ויש שיגידו שאנחנו בעצמנו.
זה לא מעניין אותי. תחשבו מה שבא לכם. זה לא משנה את הוראות ההפעלה.
כי כן, בשניה שעליתם מעל המארג, אתם יכולים להפעיל אותו, אתם יכולים לראות באיזה חוט למשוך רק מילימטר, כדי שזה ישנה את כל התמונה.
מי ששולט בתמונה הוא מי שמחזיק יותר טוב את המארג, ואפשר להתאמן על זה.
המפתחות הבאים יהיו דרכים להבין ולהפעיל את הדבר הזה.
מפתח 2 – תפאורת קרטון
מי מכם ראה את ״המטריקס״? כולכם, נכון? מי שלא, לכו לראות ותחזרו אחרי זה.
כנראה שלא רק לי היתה תחושה עמומה במשך שנים שאני חיה בתוך תפאורה, ולא ברור אם רק אני אמיתית, או אני ועוד אנשים, אבל הרוב זה קרטון צבוע.
הרבה מספרי המד״ב-פנטזיה מתארים מה שאני תופסת בתור אמיתות גדולות, עטופות בתירוץ דק שזה בכלל בדיוני, והרבה מהם עוסקים בתחושה הזו, שיש משהו מעבר.
אז זה העניין.
הכל זה תפאורת קרטון.
אין שם אף אחד אחר.
רק אתם שם.
מה זה אומר? שהאהובים שלי לא אמיתיים?
לא. ביקום שלהם אנחנו תפאורת קרטון. הם אמיתיים בדיוק כמונו.
אז מה זה אומר?
זה אומר שהתשובות להכל, השליטה בהכל, נמצאות אצלנו.
זוכרים במטריקס? קודם יש לניאו כוחות על, והוא מאט את הזמן, ומתכופף כדי שכדורי האקדח לא יפגעו בו, אבל אז הוא מבין שאין שם כדורים בכלל, זה הכל קוד, הכל אחת ואפס, וברגע שהוא רואה את הקוד, הוא יכול לשלוט בקוד. הוא לא צריך לזוז או להתכופף, כי שום דבר לא יכול לפגוע בו.
זה לא בא על חשבון מישהו אחר. כל מי שהבין את העניין יוכל לשלוט בקוד, לשלוט במציאות. אין בניאו שום דבר מיוחד חוץ מזה שהוא הבין, והוא לא מפחד מההבנה שלו. הוא בחר בגלולה הכחולה.
אוקיי. אז נניח שהכל תפאורת קרטון. למה היא מיועדת?
או! טוב ששאלתם.
אחת מהשאלות הקיומיות שטרדו את מנוחתי, ואני בטוחה שאני לא היחידה, היא – מה הוא אושר?
ברור שאושר הוא לא שמחה. הוא לא תחושה טובה נקודתית על משהו עובדתי שקרה.
אז מה כן?
במשך שנים סברתי שאושר הוא אהבה. לאו דווקא אהבה רומנטית; אהבה עצמית, אהבה לילד, לכלב, ליקום עצמו – הרגש הטהור אהבה.
זה נכון, אבל לא מדוייק.
בשנים האחרונות הבנתי שהדבר שמספק מיידית תחושה קבועה ונמשכת של אושר, הוא… גדילה.
אין כמו לצאת מעוד גולם ולפרוש סט חדש של כנפיים. אין כמו לקום מלאי סקרנות ליום החדש ומה שהוא יביא, להתפלא ולהתפעל כמו ילדים קטנים מכל דבר.
ולכך מכוונת התפאורה – לגדילה, לצמיחה שלנו.
בואו נתחיל מההנחה הבאה: היקום מסתובב מאה אחוז בעדכם.
איך אני יודעת?
מה אכפת לכם?
זו הנחה יותר טובה מהאלטרנטיבה, נכון?
אז תניחו אותה, ותוכלו להתקדם הלאה. מה כבר יכול להיות?
אז היקום מאה אחוז בעדכם.
אבל בעדכם זה לא אומר שהוא יעשה תמיד מה שאתם רוצים.
הוא יעשה מה שטוב בשבילכם, ומה שטוב בשבילכם זה לגדול!
לעצור פירושו למות. על אמת.
אני לא יודעת אם אנחנו אי פעם עוצרים. לכל אחד יש את המקום שלו במסע, וגם את הקצב שלו, אבל כולנו באותו מסע.
מה יש בסופו? לא יודעת אם יש לו סוף, אבל אם יש לו, זה חייב להיות מה זה מגניב!
בשביל לעשות הכל לטובת הגדילה שלכם, היקום יזרוק לכם שיעור אחרי שיעור, מטלה אחרי מטלה, מבחן אחרי מבחן. קצת כמו האוניברסיטה הפתוחה. נגיע לזה במפתח 3.
אז העובדות – נסיבות החיים, האנשים שמסביבכם, דברים שקרו או קורים לכם, כולם כולם מכוונים לצמיחה שלכם בלבד. ביקום שלכם – רק אתם קיימים.
שימו לב איך הדבר הזה מתפרש בתוך המציאות בשני טריקים מעולים למערכות יחסים, שכבר דיברתי עליהם המון:
כשאני כועס – אני כועס על עצמי.
אז כשאני כועסת, כביכול על מישהו, אני עוצרת ושואלת את עצמי: למה את כועסת עלייך?
זה פותר עניינים מאד מהר, כשמטפלים בעניינים במקור (אני), ולא בהשתקפות בתפאורת הקרטון (האחר).
אבל זה עובד גם הפוך – כשמישהו כועס עליכם, תשאלו את עצמכם למה הוא כועס עליו.
תקבלו תובנות מדהימות.
רק לא כדאי להגיד לו את זה בפרצוף, בזמן שהוא כועס.
עוד טריק משעשע ממש מבוסס על העיקרון שכשאני מדברת על מישהו אחר, אני בעצם מדברת על עצמי. קחו אדם שמטיח בכם דברים, ותקשיבו לו כאילו הוא דיבר על עצמו. לא תאמינו מה אתם יכולים ללמוד מזה.
אם רק אני שם, אז התשובות להכל נמצאות כבר בתוכי.
אם אנחנו רוצים תשובה אמיתית, אין לנו מה לשאול את האדם השני.
התשובה שלו תעבור שני סטים של פילטרים, שלו ושלכם.
הסיכוי שתבינו מזה את האמת הוא קלוש.
אתם יכולים לשאול בשביל להבין מזה כל מיני דברים כמו עובי הפילטרים ורמת הפחד, אבל בידיעה שזו לא תהיה האמת הטהורה, לרוב.
אם תגיעו למצב של ״מרחב מרפא״ בזוגיות, תורידו את רמת הפילטרים באופן כזה שכבר תוכלו לשאול שאלות ולקבל תשובות.
עדיין, האמת נמצאת כבר אצלכם.
אם רק אני שם, אז לרצות שמישהו אחר יעשה משהו או יהיה משהו זה מיותר ולא יעיל.
השינוי האמיתי היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא בעצמנו.
אבל היקום עובד על הדהוד, וזה ייצר לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לקבל. נגיע לזה.
אם רק אני שם, רק אני אחראית למה שקורה לי ומסביבי, כל גווני המרמרה של ״אבל למה הוא….״ נמחקים. הוא לא משנה. רק אני שם.
מפתח 3 – שלוש השאלות
הסכמנו שהכל תפאורת קרטון, ושהיא מיועדת לצמיחה שלנו.
איך אנחנו מבטיחים שלא נתפזר? שבאמת נעשה את המסלול הקצר ביותר?
אז בואו נחשוב רגע על החיים האלה קצת כמו תואר באוניברסיטה הפתוחה – מגיעה מעטפה בדואר עם השיעור (ככה היה פעם, היום הכל ממוחשב. תזרמו איתי). אתם צריכים להבין שמדובר במעטפה מהפתוחה, ושבתוכה יש שיעור. אתם צריכים לפתוח את המעטפה, לזהות את השיעור הנלמד, ללמוד אותו לבד (או בעזרת מנחה – מישהו כמוני), לברר מתי הבחינה ולעבור אותה, ואז יבוא עוד שיעור, וחוזר חלילה.
אם אנחנו לא לומדים את השיעורים שלנו, הם יחזרו שוב ושוב, בצורה שונה קצת, ובכל פעם יותר גרוע.
ללא ספק, רבים מהשיעורים כואבים מאד.
למעשה, כאב הוא הסמן הטוב ביותר שאנחנו בתוך שיעור.
אם תלמדו לתת לכאב פרשנות אחרת, תחושה של ציפיה למשהו ממש טוב משמעותית שהולך לקרות – הבקיעה שלכם מעוד גולם, הפרישה של סט חדש של כנפיים גדולות יותר, סוכריה מהיקום – אז זה כבר לא יכאב כל כך. מניסיון.
למעשה, גם כל כאב פיזי שלנו, ובטח ובטח כאב נפשי, הוא שמונים אחוז פחד. ככה ממחקרים.
לא כיף.
אז המטרה היא לזהות את השיעור, ולעבור אותו כמה שיותר מהר.
אם אנחנו עושים את זה, נדע מיד שהצלחנו, גם בתחושה, וגם כי תהיה באופן מיידי, פחות או יותר, סוכריה חמודה מהיקום. (הפוסט המלא עליהן פה)
אז איך עושים את זה?
- זיהוי: זה כואב? זה שיעור. אתם חושבים שמשהו הוא אולי שיעור? סביר שאתם צודקים. אהבה? תמיד שיעור! לא כל השיעורים כואבים!
- עצירה: במיוחד כשקורית דרמה, מתחילות לרוץ בראש שאלות כמו: ״איך אני מחזירה אותו?״ ״למה זה קרה לי?״ ״מה אני עושה בשביל להרגיש יותר טוב?״
החוכמה היא לעצור, ולהתרומם מעל המארג.
הנרטיב, הסיפור, הוא דרמה, הוא בצבעים עזים, הוא כיף. כן, גם כשכואב.
ההבנה הזו תעזור לכם הרבה.
תזכירו לעצמכם שזה רק הסיפור, ותתמקדו במה שחשוב באמת. מה? בסעיף ג׳.
- שלוש השאלות: אלו הן השאלות היחידות שאתם רשאים להעביר שוב ושוב בראש שלכם. בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם בונים עצי דפ״אות (דרכי פעולה אפשריות. זה מקורס קצינים. קבלו בהבנה) מסובכים בראש ומתענים בשאלות למה, או מה עושים, תעצרו, ותשאלו את שלוש השאלות האלו:
- מה השיעור שלי?
- איך עוברים את המבחן?
- מה הרווחתי/אני מרוויח פה?
השאלות מדורגות. קודם אתם צריכים לפתור את שאלה 1, ורק אז להגיע ל-2, ויכול להיות שהיא תהיה תלויה על הקיר מולכם זמן רב לפני שתגיע התשובה. התשובה על 3 יכול להיות שתתברר די מהר, עוד בדרך, ולפעמים רק ממש בסוף, או אפילו אחרי, אבל היא קריטית.
לפעמים מועיל לתלות את השאלה, ולהשאיר אותה שם, והפתרון מביא את עצמו. תנשמו. זה בסדר אם אתם לא יודעים את התשובות מיד. רק תקפידו לשאול את השאלות הנכונות.
שאלתם את השאלות הנכונות? יופי!
תקפידו שאתם לא שואלים את השאלות הלא נכונות.
למשל – התשובה על השאלה ״אבל מה עושים?״ שבטח רצה לכם בראש, היא – לא עושים!
אם אתם מטופלים שלי, אתם מכירים את עקרון העל הזה.
כשאתם מוצאים את המקום הנכון לעמוד בו, את הדרך להתבונן על דברים (להתבונן = להסתכל + להבין), הם כבר יסתדרו לכם באפס מאמץ.
מפתח 4 – כלל האפס מאמץ ותיאוריית הסיבים
החיים, יקיריי, הם די פשוטים, כשמבינים אותם, ולא משתכשכים בשלולית של הדרמה.
הם לא תמיד קלים. בואו, הם כמעט אף פעם לא קלים… אבל הם די פשוטים.
היקום ייתן לכם המון רמזים אם אתם בכיוון הנכון או מתברברים ועדיף שתפתחו ווייז, או תבואו אליי.
אחד הרמזים המצויינים הוא כלל האפס מאמץ, שאני לא היחידה שמדברת עליו.
בואו רק נבהיר – מאמץ הוא לא עבודה! ואפילו לא עבודה קשה!! מאמץ הוא חוסר התאמה בין עבודה לשכר. מה שנקרא ״לפדל על פריילוף״ – אתם מדוושים במהירות, ואין התקדמות.
עבודה תביא לכם תוצאות. חד וחלק.
אין תוצאות? אתם לא בכיוון.
דמיינו משטח עץ, ואתם מחליקים עליו עם האצבע. אם אתם בכיוון הסיבים, אתם תרגישו חלק, והאצבע תתקדם. אם אתם נגד הסיבים, אתם תתאמצו מאד, והאצבע תתקדם מעט מאד, בתחושה לא נעימה.
ככה גם בחיים.
אם אתם מוצאים את עצמכם מתאמצים מאד, לא כיף לכם, ולא מושגת התקדמות…
עצרו!
הסתובבו 90 מעלות על המקום, ואז תמשיכו, עם כיוון הסיבים.
אותו דבר עם בעלי מקצוע כמוני, אגב. הלכתם לפסיכולוג/מטפל, עברו שלושה חודשים ואתם לא רואים שום התקדמות, או נתיב ברור להתקדמות בעתיד הנראה לעין? אתם לא בכיוון! תחליפו!
תבואו טוב ליקום, הוא יבוא לכם טוב.
עוד עקרון חשוב לקלות הנסבלת מאד של הקיום הוא ״גם וגם״, או, כמו מטבע הלשון שמטופלים שלי המציאו – ״גם וגל״.
מילדות מלמדים אותנו שאנחנו חיים במדיניות שכר ועונש, שהכל זה או-או.
בא הגאון גבי ניצן, ובספרו ״באדולינה״ דוחה מכל וכל את הגישה הזו, לטובת החלופה הבריאה יותר של ״גם וגם״.
בתודעת שפע (סליחה על הניו אייג׳יות) יש מספיק מהכל לכולם. למה שנצטרך לבחור?
ההיגיון הזה דיבר אליי, והפכתי להיות הכוהנת הגדולה של הגם וגם. (הפוסט המלא פה)
על כל משפט או-או שיגידו לי, אני אענה ב״גם וגם״, ורק אחר כך אבדוק איך עושים את זה במציאות.
ממליצה בחום.
אל תתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת.
זוכרים את המפתח השני? היקום מסתובב מאה אחוז לטובתכם. מגיע לכם הכל מהכל.
ובאפס מאמץ.
מפתח 5 – הסוד – שליטה מוחלטת במציאות
אני לא מאמינה בשום דבר. אני לא אדם מאמין. נקודה. דיברנו על זה.
אני אדם ריאלי.
מה אני כן? לא פחדנית. אז אני מוכנה לנסות הכל בראש פתוח לגמרי ובלי ציניות. מה כבר יכול להיות? מקסימום יצליח. אז אני מנסה פעם אחת, ואם זה עובד עוד פעם, ואז עוד פעם, ואז אנשים אחרים מסביבי מנסים, ואז כבר הסטטיסטיקה מדברת, ועם זה אני יכולה לעבוד.
מכירים את תורת ״הסוד״? עובד!
למי שלא מכיר, מדובר בעיקרון ״מחשבה יוצרת מציאות״. אם תחשבו על משהו ברמה של ידיעה שהוא קיים, הוא יהיה קיים. למה זה עובד? בכלל לא מעניין אותי!
סטטיסטית, זה עובד. הכי משעשע להתחיל עם מציאת חניה. אני חניתי פעם על כיכר רבין, בשבע בערב, ביום חמישי, בשבוע הספר. כי ככה הזמנתי. אבל זה לא עובד רק בחניות.
אם הייתם שואלים אותי לפני שנים רבות איך ייראו חיי היום, עד רמת גודל החצר וכיווני האוויר של הבית, הייתם מקבלים ציור של המציאות שלי היום. פעמים רבות לעגו לי כשתיארתי את הבית שאגור בו. אותם אנשים נושכים את לשונם היום.
הקטע הטריקי הוא שמותר להיות סקפטיים, אבל אסור לשים לעצמך רגליים. זה קצת ללכת על חבל דק, ולכבות איזה רכיב במוח שמת לירות לכם בגלגלים, מטעמה של תולי, התולעת של הפחד, אבל אם אני יכולה, כולם יכולים.
צריך גם לבדוק שמה שאתם אומרים שאתם רוצים, אתם רוצים באמת.
מדברים איתי המון אנשים שאומרים שהם רוצים זוגיות, בעוד שהם פוחדים פחד מוות מאהבה.
אז אתם חייבים להיות כנים לגמרי עם עצמכם, ברורים לגמרי לעצמכם, בשביל שזה יעבוד.
בחניות זה יותר פשוט. ככה אני התחלתי. פשוט ניסיתי פעם אחת…
אני אומרת – מה ש״בא לי״, גם בא אליי.
אני אחראית על מה שמגיע, גם הטוב, וגם הרע (אין רע. רק שיעורים). ואם אני אחראית, אני גם יכולה לשלוט בזה. בעיניי זה יותר טוב מהאלטרנטיבה.
אז תתחילו למשוך אליכם את מה שאתם באמת רוצים.
הערה חשובה: לעולם לעולם לא להגיד מה אתם לא רוצים!! היקום, בדיוק כמו המוח האנושי, לא שומע את המילה ״לא״, ולכן אתם תקבלו בדיוק את מה שלא רציתם.
ואם לא יועיל, בטח שלא יזיק.
מפתח 6 – ההדהוד
״טוב, בואי…״ אתם אומרים לעצמכם עכשיו, ״הבנו את הקטע של רק אנחנו שם, ומטריקס ועניינים, אבל באנו לפה בגלל שאנחנו רוצים שדברים יקרו, ובאופן ספציפי, בזוגיות. אנחנו רוצים שהצד השני יראה יותר אהבה, יהיה פתוח יותר, קשוב יותר, מכיל יותר, משחרר יותר… אנחנו רוצים לא לריב ולהחזיר את האש. ובשביל כל זה צריך שניים לטנגו! איך זה מסתדר?״
זהו, שזה מסתדר נפלא!
בזוגיות, כל זוגיות, כל מערכת יחסים מושתתת אהבה, למעשה, כולל הורות, קיים מרחב באמצע, שבו הכל קורה.
זוגיות במיטבה היא ״מרחב מרפא״, שבו קורים ניסים ממש, אבל גם בסתם זוגיות נורמלית, הכל נחווה באמצע, במרחב הזה.
מה זה אומר?
זה אומר שמה שאני מרגישה, הצד השני מרגיש גם. אם אני מפחדת, הוא מפחד. אם אני כועסת, הוא כועס.
מזכיר לכם משהו? אם שמעתם את ההרצאה אתם יודעים שאיקס הוא לעולם לעולם לא חד צדדי.
אם אני אוהבת (איקס), הוא אוהב (איקס). אין אחר.
הקטע הממש מגניב בזה, הוא שאם לוקחים את זה בחשבון, אפשר להפעיל את זה לטובתנו.
איך?
- הבנה – הבנה של מה שאני מרגישה תגרום לי להבין מה מרגיש השני, בלי לשאול אותו. שימו לב שזה לא חייב להיות אחד לאחד בדיוק, אבל רגש הבסיס יהיה אותו רגש. אם הבנתי, התגובה שלי תהיה יותר מדוייקת. זה גם נורא מרגיע להבין שגם השני פוחד.
- הפעלה – במקום לנסות לשנות מישהו אחר, שזה קשה עד בלתי אפשרי, אני יכולה לשנות את הצד שלי, וההדהוד יגרום לזה שאותו שינוי יחול אצל הצד השני. אין לכם מושג כמה זה משעשע לראות את זה עובד, ומישהו משתנה בלי שדיברנו על זה אף מילה. זה מה שהיה כשהבנתי שאני זקוקה ל״זרקור״. פה עובד גם המפתח הבא.
מפתח 7 – מה שתשחררו, יבוא אליכם
זה המפתח הכי חדש שלי, וגם הכי משעשע, כי הוא פועל נגד כל האינטואיציות שלנו.
או אולי אלו האינטואיציות של תולי, התולעת של הפחד?
הזכרתי אותה פה כמה פעמים, והפוסט המלא כאן
אבל למי שעוד לא מכיר את היצור הזה, אסכם – לכולנו יש חרדת נטישה. כולנו. זה מתחיל בגיל כמה שעות, כשאנחנו רעבים, ולאמא שלנו לוקח דקה להגיע עם הבקבוק או הציצי עד אלינו. דקה, לתינוק בן כמה שעות, זה נצח.
במוח שלו מתקבעים שני דברים:
- אמא שלי, שאמורה לאהוב אותי ולהגן עליי, האדם שאני הכי קשור אליו, נטשה אותי, ולא תחזור.
- אני עומד למות מרעב בגלל זה.
אנחנו גדלים, מבינים שלא נמות אם נהיה רעבים רגע (הלו, דיאטה!) ושברוב המקרים אמא שלנו לא תנטוש אותנו, אבל החוויה התקבעה כבר במוח הזוחלים הקדמוני, זה שמצוי באחורי הגולגולת, ושם גרה תולי, התולעת של הפחד.
אצל רוב האנשים היא בגודל סביר. אצל מי שנלחם בה כל חייו, כמוני, היא שחורה, מיובשת ופיצית, ויש אנשים שהיא ענקית ושמנה בראש שלהם, והיא מפרישה מיץ ירוק של פחד לוורידים.
המיץ הירוק הזה הוא סם משנה תודעה.
בשניה שהוא מופרש למחזור הדם ההיגיון יוצא לחופשה ללא תשלום, ולעיתים כל מה שנותר לכם זה לראות איך התולעת, שעכשיו נוהגת ברכב שלכם, מסיעה אותו לתהום, ואתם חסרי אונים נגד זה.
יש מה לעשות נגד תולעים, כמובן, וזה תלוי באדם ובגודל התולעת.
אבל חשוב להיות מודעים לקיום שלה, אצלכם ואצל אחרים.
הנטיה שלנו היא להאחז במה שאנחנו רוצים, לפעמים חזק, עם הציפורניים.
זה טריק מבית היוצר של תולי, ששולטת בנו באמצעות הפחד לאבד, אחיה התאום של חרדת הנטישה.
כשהייתי צעירה יותר, אם מישהו היה אומר לי לשחרר, הייתי אומרת לו לשחרר ממני, לפני שאני משחררת לו מסובבת לראש.
אבל עשיתי על זה עבודה, ואפשר לקרוא על זה כאן.
בסופה של העבודה חזרתי לשחרור הזה מפוייסת יותר, כשהבנתי ששחרור אין משמעותו עזיבה, נטישה, ויתור או התפשרות.
שחרור אומר רק פתיחת כפות הידיים ושחרור נעיצת ציפורניים.
זה נורא מעייף לעבור את החיים בידיים קפוצות ככה, שלא לדבר על זה שבאהבה זה כמו לנסות להחזיק חול ים. אחרי כמה זמן זה כבר לא דומה לחול, אלא לגוש קטן, אפור ולח. איכס.
אז עשיתי את זה אתגרי ממש, ובשביל זה צריך את תולי קטנה, מיובשת וסגורה היטב במגירה.
וככה גיליתי את זה –
אתם ממש רוצים משהו?
שחררו ממנו.
אמיתית אבל.
ואז הוא יגיע.
זה נכון גם מקצועית וגם אישית.
אבל זוכרים?
זה לא אומר לא לעבוד בשביל זה! זה לא אומר לוותר על זה!
זה רק אומר להפסיק לפדל על פריילוף ולפתוח את כפות הידיים.
תנסו. תמצאו משהו קטן ותשחררו אותו.
מפתח קטן בונוס: הרוחות של היקום
מדי פעם בשתי דקות זה קורה לי, שאני מרגישה משהו, ואז מכל הכיוונים אני שומעת אותו דבר… חברים, מטופלים, ילדות…
ואז אני אומרת להם לשבת ולהמתין, אם זה משהו לא כיף כמו פחד או עומס או עצב. כי חוץ מניהול הלימודים הקטנים של כל אחד מאיתנו, ליקום יש גם קטעים משלו, ולפעמים הרוחות של היקום נושבות לא טוב, וזה משפיע על כולם. אז ברגעים האלה, במקום להילחם בזה, עדיף לשבת קצת, לתת ליקום את הכבוד שלו, ולחכות שזה יעבור.
מה אמרנו? באפס מאמץ!
