“אני יודעת שכל מה שאני אומרת נכנס לך לזיכרון ומתוייק באיזו תיקייה שפעם, תשלוף ותצטט ממנה רעיונות ואמירות שלי. אני יודעת את זה ולכן עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית, בה אני מרגישה אבודה בחלל, כמו אסטרונאוט שעף מחללית האם שלו, אני מחליטה לשתוק. “
היא אמרה את הדברים בשקט לא אופייני. הקפידה על כל מילה שיצאה מפיה, השפילה את עפעפיה והריסים שלה כיסו על עיניה היפות.
“תסתכלי עלי” דרשתי. “תסתכלי עליי ותקשיבי לי טוב” היא הרימה את מניפת ריסיה והביטה בי. “אני כאן עבורך, לטובתך, בשבילך. תמיד הייתי ותמיד אהיה. ונכון, את צודקת, הכל אצלי מתוייק ומתוייג בזיכרון. אבל לעולם, לעולם לא אשתמש במה שאת מספרת לי כנגדך. “
היא ניגבה את הדמעות שזלגו על פניה היפות כמו מים. הוצאתי מתוך התיק שלי טישו מקומט והגשתי לה. היא ניגבה את עיניה ועל הטישו נשארו פסים שחורים שנמחו מאיפור עיניה. “כמה היא יפה” חשבתי לעצמי, גם כשהיא בוכה, גם כשהאיפור שלה נמרח. אני כל כך אוהב אותה, את האישה הזו. ועכשיו, היום, הייתי פשוט מודאג. מה שנשקף מעיניה, מאופן ישיבתה הסגורה והשפופה ואפילו מהחולצה הגדולה שעטתה על עצמה, וכיסתה על כל ישותה הקורנת גרם לי לדאוג. “אהובה שלי” חבקתי את ידה הקטנה בידי, “אני אוהב אותך, שתפי אותי, מה קורה?”
“הכל התחיל כשחזרתי מהמדבר. במדבר נפתחו לי חלונות לנשמה. במדבר הבנתי הרבה ממה שקרה לי, ממה שעיצב את חיי, ממי שאני וממה שאני מביאה לעולם.
אתה יודע כמה אני אוהבת את המדבר. זוכר את הלילות החשוכים מתחת לשמיכת הכוכבים? זוכר את השיחות שלנו, האין סופיות, על היקום ועל מה שמעבר לו? זוכר איך חלמנו להתעורר עם הזריחה מעל המכתש ופספסנו אותה כי ישנו חזק ? החלטתי לתת לעצמי כמה ימים כאלה במדבר, לבד. בשקט. רחוק מכל אחד ובמיוחד ממך. רחוק מהבית, מהקירות שעוטפים אותנו – אותי. רחוק מהמחשבות הטורדות את מנוחתי. רחוק מהמולת החיים ומהמחויבויות השגרתיות. המכונית שלי הובילה אותי לאוהל של מזל. זוכר אותה? בעצם איך תזכור, זה היה בגלגול הקודם שלי…לפני שהכרנו. כשהייתי חלולה מבפנים, וברחתי למדבר. באוטובוס למצפה רמון, ישבתי ליד מזל שבעצם הצילה אותי. היא אמרה לי:
“תשמעי, אני מציעה לך אוהל קטן, רחוק מכל מקום, רחוק מאנשים. קחי לך אותו, תסתדרי, תעשי מה שבראש שלך. תבואי אליי רק לאכול, אולי להתקלח אם תרצי. וזהו.”
אני ראיתי את המבט האימהי שלה, חשתי את רוחב הלב והנשמה, הרגשתי את החום הקורן ממנה .
האוהל של מזל, בין ההר והמדבר היה באמת קטן ורחוק. רוח אחר הצהריים הניעה את שוליו. עננת חול קיבלה את פני בטפיחה חמה, עמדתי פשוטת ידיים, הנחתי לרוח ולחול לחדור אל פינות גופי ונפשי. הנוף הנשקף מהמצוק היה גם הפעם, בלתי-נתפס במבט אחד, המכתש העמוק והרחב, הגבעות השחורות המנקדות אותו, ההרים הסוגרים עליו בצורת לב מאורך. נשמתי אל קרבי את המראה עד שירד החושך הסמיך ביותר שאנחנו מכירים.
במזרח עלה הירח עגול וצהוב. בשקט העמוק שטפו הדמעות את פני, עצרתי את קריאות העצב העצור בתוכי. ניסיתי לבלוע את הדמעות עד ששחררתי אנחה כבדה מתוך תוכי ונבהלתי…נבהלתי מהקול שעלה מתוכי, מהנהמה הכואבת, המתחננת לעזרה. לא ידעתי שהנשמה שלי נשמעת ככה. עד אותו הרגע, שמעתי אותה בתוכי מדברת אלי בקול קטן ועדין ופתאום היא השמיעה את האנחה הזו ואני נבהלתי. נבהלתי מעומק הכאב שלי. כלומר תמיד הבנתי, שאני מכילה בתוכי כאבים עתיקים, אימה ופחד שהם לא בהכרח מהחיים האלה. וכמובן שרציונאלית לא יכולתי להסביר את זה, לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. המחשבות הללו בעצמן הפחידו אותי. חשבתי שאני משתגעת, הוזה, חולמת בהקיץ. שם באוהל של מזל, הבנתי הבנה עמוקה, בסיסית ומוצקה –שלא השתגעתי. הנשמה שלי ממשיכה לחפש, ממשיכה לרצות ולמצוא מקום לנוח בו והחיפוש הזה הוא מה שמטלטל אותי כבר תקופה ארוכה.”
היא לקחה נשימה עמוקה, לגמה לגימות ארוכות מכוס המים שהנחתי לפניה.
“אל תסתכל עלי ככה” אמרה והשפילה שוב את עיניה. הטישו ספוג הדמעות והאיפור, נזרק בשאט נפש על ידה והיא נתנה לדמעות לזלוג, וליפחות לצאת החוצה מריאותיה, בקול רם ממה שהכרתי.
“אני לא נבהל ממה שאת מספרת” אמרתי לה ברוך. “אני פשוט דואג לך גם אם אני לא יכול להבין את הכל, פשוט מרגיש בגוף שלי את הבהלה שלך, את המצוקה, את חוסר השקט”
היא הביטה בי בריכוז ומבעד מסך דמעותיה, נדמה היה לי, שראיתי אנחת רווחה. הקלה מסוימת. חייכתי אליה .
כמה שעות לאחר השיחה הזו, מצאתי את עצמי נוסע איתה לאוהל של מזל. נסיעה ארוכה מלאה בשברי תובנות, ברעיונות ותהיות לגבי ייעוד בחיים, ולגבי התפקיד שבאנו למלא בעולם הזה. נתתי לה לדבר, לשתף, לשתוק ולבכות. והיא מצידה לא עזבה את ידי. אחזה בה כאילו נתנה לה היד שלי, עיגון למציאות המוכרת והידועה.
מזל קיבלה את פנינו בחיוך רחב. התאהבתי בה ובפינה הרחוקה שלה. הודיתי לה על שהצילה את האישה שלי פעמיים. ביקשתי ממנה שתעזור לנו למצוא מנוח לנשמות שלנו.
“מנוח לנשמה?” שאלה אותי מזל “את זה תצטרכו למצוא לבד, אני אתן לכם את המרחב, את הזמן ומשימה. כל השאר תלוי בכם”
“למה את מכוונת כשאת אומרת “משימה”?” שאלה אותה האישה שלי בעיניים נוצצות.
“המשימה שלכם היא לכתוב את הצוואה הרוחנית שלכם. של כל אחד בנפרד ושל שניכם יחד. ברור לי כשאני מסתכלת עליכם, שיש לכם חיבור נשמתי. לכן לאחר שתסיימו לכתוב בנפרד את הצוואה הרוחנית שלכם, כיתבו יחד את הצוואה הרוחנית של שניכם”.
הסתכלנו עליה ולא ידענו מה לעשות עם המשימות שהטילה עלינו.
מזל חייכה חיוך גדול וצחקה כשאמרה לנו: “טוב, אני רואה שאתם לא ממש יודעים מה לעשות עם המשימות האלה. אני חושבת שהכי טוב שנתחיל קודם כל בארוחה טובה, מה דעתכם?”
מזל, הייתה אישה גדולה וצחקנית. יחד עם זאת היא לא ממש שיתפה אותנו בסיפור חייה. הרגשנו שאנחנו כרגע הסיפור ולא היא. אז בכל פעם כשהגנבתי שאלה על איך הגיעה למקום הזה, או עם מי היא מתגוררת, מיד הדפה את השאלה לכיוונים אחרים לחלוטין ובכך שמרה על פרטיותה. אנחנו נהננו ממאכליה הפשוטים והמנחמים וממזג האויר שהאיר לנו פנים.
הלילה היה נטול חלומות. ישנתי חזק ועמוק והאישה שלי לא הצליחה להרדם. “כל הלילה ישבתי בחוץ ובהיתי בשמים השחורים ובכוכבים המנצנצים וניהלתי שיחות ארוכות עם דובה גדולה שבאה לבקר אותי, משום מקום” ככה סיפרה בבוקר למזל.
“את יודעת שדובה גדולה, כשהיא מגיעה לבקר בלילה , מסמלת את אמא אדמה? בעצם את האמא הגדולה העוטפת אותנו בחמלה ורחמים, הנמצאת כאן עבורנו בכל החלטה שנחליט” פירשה מזל את חזיון הלילה. “תבטחי בעצמך, בנשמה שלך, בייעוד שלך ובמה שבאת לעשות בעולם, זאת בהחלט התחלה טובה למשימות שנתתי לכם!”
ישבנו על ספסלים נמוכים מעוטרים בכריות צבעונית מול הנוף. שמש נעימה ליטפה אותנו. לידינו היה מונח מגש עגול על שרפרף קש, עליו עמדו שתי כוסות זכוכית וקנקן תה מהביל, היו גם עוגיות קטנות בצלוחית קרמיקה צבעונית וג’ינג’ר חריף עם שקדים. לכל אחד מאיתנו מחברת צבעונית ועט – כן, מזל הזו חשבה על הכל . לא יודע איך ידעה שנחזור ונחפש מעט נחמה.
“אין לי מושג מאיפה להתחיל” אמרתי לה. “האמת שגם לי אין מושג” צחקה אלי. “את יודעת מה? אני רוצה לחשוב מהי הצוואה הרוחנית שאבא שלי השאיר לי, אולי תחשבי על אמא שלך, מה השאירה לך מלבד געגועים?”
היא ישבה לידי, נתנה לי יד, הרגשתי איך התאמצה להסתיר את דמעותיה. נישקתי את ידה החמה, דמעותיי הרטיבו את ידה. “הגם אתה ברוטוס?” שאלה וצחקה. “תקשיבי, הסיפור הזה לא קל “
“בוא נעצום עיניים, נתגעגע אליהם ונחשוב על מה השאירו לנו במותם”
עצמתי את עיניי, פני אבי חרושות הקמטים והמחייכות עלו אל מולי. “חבל שלא הכירה אותו” חשבתי לעצמי.
“בני האהוב” שמעתי את קולו של אבי בראשי. “תזכור תמיד, לא משנה מה יקרה לך, כמה קושי יביאו אליך החיים, תמיד תראה את הצד הטוב של הדברים ותשמח. תשמח במה שיש לך. אל תחשוב על מה איבדת, או מה היה יכול להיות. תשמח במה שעכשיו. בכל הדברים הטובים שיש לך בחיים” אבא שלי, הזקן והטוב. אבא שלי שאני בכל יום, כל כך מתגעגע אליו , מתגעגע לנוכחות השקטה שלו. לביטחון שהשרה עלי בתוך סערות החיים. אבא שלי הותיר לי צוואה רוחנית ברורה מאוד – להיות בשימחה! לאהוב את מה שיש לי, להשתדל לראות את הטוב והחיובי בחיים גם כשקשה. צוואה רוחנית קשה מנשוא. קל הרבה יותר לראות מה שאין, לראות את הקשה והרע. קל ליפול לעצב ולדכדוך.
“אני יודע מה אבי השאיר לי” אמרתי לאהובה שלי. וניגבתי את פניי. “אבא שלי ציווה אותי להיות בשימחה, להתעלות מעל הקושי ולראות את הטוב. “
החיוך שלה האיר את פניה העצובות “אני כל כך שמחה שזה מה שציווה אותך. למרות הקושי, זו צוואה רוחנית חשובה מאוד”
“ואת? הבנת מה ציוותה אותך אמך?” עננה כיסתה את פניה למשמע השאלה שלי. “זהו אתה מבין, אמא שלי הייתה כל כך גדולה בחייה שאני עצובה על כך שאני לא מצליחה לקיים את הצוואה הרוחנית שלה במלואה”
עכשיו תורי לחייך אליה, האישה הזו מציבה לעצמה יעדים בלתי אפשריים כל הזמן, מה שכל הזמן גורם לה להיות מאוכזבת מעצמה.
“אהובתי, תרפי קצת מעצמך, שחררי, את מספיק גדולה בעצמך ואמא שלך לא דרשה ממך לקיים את כל צוואתה הרוחנית, לדעתי היא אפילו לא קראה לזה ככה, זו הייתה דרך החיים שלה ולך יש את דרך החיים שלך, תחמלי על עצמך קצת”
“מה שאני רוצה לקחת מצוואתה הרוחנית של אמא שלי אלו שני דברים: האחד – לחיות את החיים במלוא עוצמתם. לחיות אותם עכשיו ולא לחכות והדבר השני הוא – לתת לעצמי מקום. כמובן לתת לאחרים מכל הלב ויחד עם זאת לא לשכוח את עצמי”
“מעניין” אמרתי לה ושלפתי מתיקיית הזיכרון שלי, מה שסיפרה לי פעם על אמה. “מעניין שלפי הסיפורים שלך, אמא שלך חיה ממש הפוך ממה שאת לוקחת כצוואה הרוחנית שלה, לא?!”
היא הנהנה ואמרה בשקט “אני מרגישה שזו הצוואה הרוחנית שלה. כל מה שהיא לא הגשימה בחייה, היא ציוותה שאנחנו נגשים. מתוך נסיון חייה, זה מה שרצתה שיקרה לה ולא קרה בסופו של דבר.”
ההבנה הזו הכתה בי. אנחנו מורישים לילדים שלנו ולעולם, גם את תובנות החיים שלנו. על סמך ניסיון חיינו, החוויות, הרצונות הלא ממומשים. לפעמים, אנחנו מצליחים ליצור הלימה בין הרוח והמעשה וכשזה לא קורה הרוח הופכת להיות הצוואה שלנו. ידעתי מה אני עומד לכתוב כצוואה הרוחנית שלי. פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב. היא ישבה צמודה אלי ורשמה גם היא במחברת שלה. ישבנו ככה זמן רב. מידי פעם מביטים אחד בשני, מתחבקים ומחזקים. מידי פעם לוגמים מהתה המתוק ומביטים אל הנוף.
כשסיימנו עברנו לכתוב יחד את הצוואה הרוחנית המשותפת שלנו. כתבנו את מה שרצינו לעצמנו, את מה שהבנו שאנחנו מביאים אל העולם הזה : את ראיית הטוב, את אהבת האמת, את המקום שאנחנו נותנים בחיינו להזדמנות שנייה, את החמלה העצמית שכל כך קשה לנו ליישם על עצמנו, את השימחה – הבסיסית, המתפרצת, הכנה . הבנו שביחד, הנשמות שלנו מתעלות. שביחד אנחנו מביאים אור גדול ושהתפקיד שלנו בעולם הזה הוא להיות בטוב ובשימחה, ולהראות לאחרים שזה אפשרי .
רוח אחר הצהרים של המדבר, מילאה הכל בחול דק ואבק. נזכרתי במה שאמר לי חבר לפני כמה זמן, כשאמרתי לו “שהרוב בסדר אצלי” הוא אמר לי “תבדוק תמיד ש “האבנים הגדולת” של חייך נמצאות בטוב. מהחול והאבק שביניהן קשה להתעלם, הם תמיד יהיו שם כדי להזכיר לך שמה שחשוב נמצא בטוב!”
כשבאנו להיפרד ממנה, חיבקה אותנו מזל, בחום. “אני יודעת שכולם אומרים שכל התשובות נמצאות אצלכם, אני מסכימה חלקית עם התפיסה הזו. התשובות נמצאות בתוכנו, וגם במה שעוטף אותנו – זיכרונות מוחשיים וזיכרונות מיקומים אחרים, גילגולים קודמים, חוכמה משותפת והטבע. כן, התשובות נמצאות גם בטבע מסביבנו. ובאשר לשאלות שלך עלי, הגעתי לכאן אחרי גלגולים במקומות ישוב אחרים בארץ. הייתה לי משפחה גדולה שהתפזרה לכל עבר וכשנשארתי לבד החלטתי למצוא את מקומי כאן. במדבר. כאן, מצאה הנשמה שלי מנוח. מצאה שקט. “
חיבקתי אותה, את האישה שהביאה לנו מעט שקט ומנוחה. הבטחנו שנבוא אליה שוב בקרוב.
החושך עטף את המכונית שלנו. הכביש הארוך והמתפתל הואר באור פנסי המכונית. היא החזיקה את ידי ואני הרגשתי שהאחיזה שלה הייתה אחיזה בוטחת ואוהבת, ויחד איתה הרגשתי שהאופק נפתח אלינו מחדש.
קישור לסיפור “חלולה”, שם פגשה הגיבורה שלי לראשונה, את מזל.
