האוויר בחדר השינה שלי עומד.
אף אחד לא העיר את החורף, ונדמה שהקיץ ימלוך פה לנצח, כאילו הזמן קפא במקום.
אולי ‘קפא’ זו לא המילה הנכונה. כאילו הזמן שקע בלבה רותחת שהתקשתה סביבו כמו שמעטה ענבר מתקשה על זבוב.
האוויר בחדר השינה שלי עומד.
אולי הוא מת בכלל.
אולי אני מתה.
לא ידעתי שאפשר להמשיך לנשום אחרי שמפסיקים לאהוב כמו שאהבתי אותך.
לא ידעתי שכדאי.
לא הבנתי איך שקט בא באמצע כאב כמו גיטרה אקוסטית.
אני רואה את התמונות שלך איתה.
אתה מחייך וקורא לה בשמות קטנים של אהבה כשאתם סוגרים ארגזים במסקנטייפ ומנסים להספיק הכל לפני שבאה המשאית של המובילים.
באחד הארגזים האלה טמונים גם הלילות שלנו ביחד, אני בטוחה.
אולי כתוב עליו בטוש אדום עבה “אהבה”, ואולי “טירוף”.
אני רואה את העיניים שלך, ואני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותה. היא לא תזרוק אותך לתהומות של תשוקה ופחד.
היא לעולם לא תגרום לך לחלום חלומות שאסור לחלום, להחניק בכוח תקווה שאין לתת לה מילים.
אתה שמח איתה, והשמחה שלך מתפשטת על כל הפנים, מגיעה עד העיניים ומשכיחה, משככת כל כאב.
את הארגז שכתוב עליו “אפלה” אתה לא תיקח איתך. השארת אותו אצלי. אולי יום אחד תצטרך אותו, ואולי לא.
אני רואה אותך ואני מאושרת. אני לא אהיה אשמה עוד במותך או בחייך.
אתה יפה כל כך ככה, מחייך חיוך שקט ובטוח, אבל אתה כבר לא האיש היפה ההוא שלי, האיש שאהבתי.
אתה מישהו אחר, שלא יבוא אליי בלילות טרופים של אהבה ומוות, שלא ייעלם עם אור הבוקר ללקק את הפצעים שלא התכוונתי לגרום.
האוויר בחדר השינה שלי עומד, אבל הוא לא מת, הוא ממתין בדריכות לסיפור הבא.
וגם אני.
…
אפשר להשיג את הספר “לב בסוף היום”, שמתוכו הסיפור הזה כאן.
….
קרדיט תמונה: ג’ונתן בין ל- Unsplash.
